שיעור תשעה באב / הרב עמי דנינו שליט"א

"מקל שקד אני רואה"

התחלנו את י"ז בתמוז התחלנו את ימי בין המצרים "רודפיה השיגוה בין המצרים" אלו הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אנחנו נמצאים בעיצומם של הימים אנחנו יודעים שככל שאנו מתקרבים לימי תשעה באב ימי האבלות הולכים ומתעצמים עד לתשעה בב שאסור בחמישה ימים. ימים אלו נתפשים כימים של חורבן של צער של אבל אנחנו ננסה להאיר אותם גם מכיוונים נוספים דווקא דרך נבואת ירמיהו.

ירמיהו נביא החורבן כותב את מגילת איכה, בתחילת דרכו הקב"ה אומר לו לאחר שהסכים בעל כרחו להיות נביא החורבן, ומובן למה ירמיהו ככה סרב להיות נביא, אגב מובא במדרש שירמיהו נולד בתשעה באב, לכן הוא קילל את יום לידתו, והנבואה הראשונה שהקב"ה שואל את ירמיה שזה ההפטרה הראשונה של בין המצרים… מקור 1: מה אתה וראה ימריהו? מקל שרד אני רואה… ויאמר ה' אלי היטבת לראות… לעשותו". הקב"ה מראה לו מקל ואומר לו מה אתה רואה? אומר לו מקל שקל… אומר לו ה' ישכוייח! איך אתה יודע?

אומר הרד"ק במקור 2 אם זה מקל עם שקדים לא צריך להיות נביא בשביל זה, אז כנראה שהוא הראה לו מקל חלק והוא הבין שזה מקל שקד. אבל תמוה מאוד מה ריבונו של עולם נותן לירמיהו עצים כדי לזהות אותם, ומה הציון שמקבל ירמיה? על זה שהוא זיהה את העץ או שיש משהו בעץ ובראיה של ירמיה שבגינה הוא מקבל "היטבת לראות"? נשאל על הרד"ק: "כי ראה המקל בלא עים ובלא פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה… להכיר זה" באמת השאלה היא תמוהה, איזה עניין יש במקל שקד למה שקד ולמה באמת ירמיהו מקבל ציון על הראייה הזאת?

שאלה שניה זה על המקור הבא מקור 3… סוף ההפטרה היא פרק ב, ההפטרה הראשונה של בין המצרים זה הפרק הראשון של ירמיהו ולקחו את שני הפסוקים של פרק ב, והשאלה היא למה, מה הפסוקים אומרים? "ויהי דבר ה' אלי לאמור…." מסיימים את ההפטרה לא בפרק א' אלא בשני הפסוקים של פרק ב… "הלוך וקראת… בארץ לא זרועה", לכאורה זה נבואת נחמה. אם כל המגמה של ירמיה זה להוכיח את עמ"י בתשובה מה זה ההתרפקות הזאת על הזמן של עמ"י במדבר… רש"י במקור 4 תמה על זה….. "אם הייתם… הוא".. רש"י קשה לו: אם זה נבואת תוכחה מה זה הנחמה הזאת, אלא אומר רש"י שגם אם הייתם טובים הייתי זוכר לכם את הימים הראשונים, אבל זה לא הפשט! כי אם אנחנו עוסקים בתלתא תפורענותא למה מצמידים מפרק אחר להפטרה הראשונה של תלת פורענותא דברי נחמה?!

שאלה שלישית קשורה לגמרא במסכת בבא בתרא מקור 5, הגמרא ואומרת שהכרובים פעם פניהם איש אל אחיו ופעם לא, הגמרא אומרת תחליט הכרובים הם אחד מול השני או שהם מצודדים לצד והפני לא איש אל אחיו? אומרת הגמרא 'רבי יוחנן ור' אלעזר…. לבית" כלומר אתה לא יכול להתכחש יש שני פסוקים הסותרים זה אל זה.. אומרת הגמרא "כאן… מקום" כלומר היה לעמ"י קנה מידה אם מצבם הרוחני טוב או לא, אם הכרובים היו פניהם איש אל אחיו סימן שהרמה הרונית של עמ"י טובה, אבל אם אנחנו לא מתפקדים טוב מבחינה רוחנית הכרובים היו גב אל גב.

אגב הגמרא אומרת שבכל רגל היו מראים לעמ"י שהוא אהוב ע"י זה, כלומר אומרת הגמרא שאם הפנים הם לא איש אל אחיו המצב אל הפנים. נשאל: איך הפנים צריך להיות בזמן החורבן?! איך צריך להיות המצב של הכרובים? לכאורה חורבן זה תיאור רוחני למצב של העם! אם יש חורבן סימן שהכרובים היו מצודדים פניהם לבית ולא איש אל אחיו, אבל הגמרא מספרת במסכת יומא…

מקור 6: "אמר ריש לקיש…. זה בזה" כלומר איש אל אחיו! "הוציאון לשוק….בדברים הללו"? הרי הכרובים היו בן ובת, הם היו בדמות של תינוק ותינוקת והם היו מחוברים זה בזה, אמרו מה אתם זה? אם הטפתם לנו על ע"ז איך אתם עוסקים בעבודה זרה? הם לא הבינו מה זה ואמרו 'הללו עובדי עבודה זרה"…. מיד זלזלו בהם… "כל מכבדיה הזילוה.. ערותה" השאלה איך יכול להיות שבזמן החורבן שזה תיאור מצב של קלקול הכרובים היו איש אל אחיו?!

אם כן שלוש שאלות: מה המשמעות של הראייה המיוחדת של ירמיה? מה קשור נבואת נחמה כשאתה מדבר על תלתא תפורענותא? דבר נוסף איך יכול להיות שהכרובים היו מעורים זה בזה הרי לכאורה זה תיאור מצב של קלקול של ירידה רוחנית!  בפשט הנבואה כתוב שלא חזרו בתשובה! אם הייתה תשובה הייתה חזרה מהחורבן אבל לא הייתה תשובה! השאלה השלישית זה לגבי פני הכרובים איך היו פניהם איש אל אחיו?

אנחנו רואים את החורבן בראיה של נקמה וסגירת חשבון שכביכול הקב"ה עזב את עמו, אומר המהר"ל מקור 8: "והבן מה שהמשיל…. את החולה… " כשאבא מכה את בנו זה לא שהוא רוצה לסגור איתו חשבון כשאב או המחנך או הרב עומד בשער ומוכיח זה לא בא ממקום של נקמה של להכות סתם וגם לא במקום ל להעניש אלא זה בא ממקום שבו אתה יודע שדרך הראשונה לא עבדה שלח הקב"ה מאוד נביאים זה לא עבד לפעמים צריך ללכת במישור אחר אבל שלא תפרש שהמכה והחורבן והעונש שניסיון או דרך לנקמה על זה שלא שמעתם בקולי, זה לעורר אותנו לכיוון אחר, זה לעורר אותנו ממקום אחר מכיוון אחר אבל עדיין הקשר והאהבה נשמרים ולכן גם בעת החורבן הכרובים פניהם איש אל אחיו, אין פה נתק גם כשאני כועס גם כשאני מביא חורבן גם כשאני מגלה אתכם מארצי עדיין החיבה הם פנים אל פנים כלומר במובן מסויים היחס הנפשי של נצח ישראל הוא בא לידי ביטוי בזמן שיש חורבן יותר מאשר בזמן שאין חורבן, כי כשאין נתק  ואתה משמר על קשר של נים אל פנים זה מראה על הקשר בין ריבונו של עולם לעמ"י, בנים אתם לה' אלוקיכם, לכן זה ברור שאילו אם הנבואה של ירמיה זה נבואה של פורנעות עדיין אומר הקבה"ה לישראל "זכרתי לך חסד נעורייך", זה מראה מה היסוד שלנו, נכון שחטאנו והחטא הוא מקרי וזה לא עצמי לנו, ואנחנו יודעים את זה מהחסד הגדול שהלכתם אחריי במדבר, אז נכון יש משברים בדרך ועכשיו התגלה משבר גדול ביחס לאמונתכם אבל עדיין פנים מול פנים יש קשר  אמיתי של בן לאבא.

עוד לא הסברנו את המקל שקד.

הנקודה הזאת מופיע במקומות אחרים

הירושלמי במקור 9 מביא מחלוקת תניאים "שכן מצינו בנביאים… נחמות" כלומר כל הנביאים כולם נבואת יחזקאל נבואת ישעיה נבואת עמוס עובדיה וכו', הכל היו תוכחות, אבל אין חיתום ללא נחמה, תמיד הנבואות מסיימים בנחמה, בא ר' אלעזר ואומר "חוץ מירמיהו שחתם בדברים תוכחות", אז מה יגיד התנא הקודם איך הוא יתמודד עם איכה?

הרי כתוב  מקור 10 "השיבנו אליך ה' ונשובה חדש ימינו כקדם, ככה היה אמורה להסתיים איכה! בדברי שבח דברי נחמה.. אב מה לעשות הפסוק מסיים אחרת "כי מאוס מאסתנו"… אז איך תנא קמא יסביר את זה איך יכול להיות שאתה טוען שגם ירמיה מסיים את דבריו בדברי שבח, הרי לכאורה כתוב פה מאוס מאסתנו שזה לכאורה פורענות! אומר המדרש מקור 11… מדרש רבה: "כי אם מאוס מאסתנו…. אמר רבי שמעון בן לקיש… לאיתרציא" אומר רבי שמעון בן לקיש אם הפסוק היה מסיים במאיסה אז אין תקווה, אבל מכיוון שהפסוק סיים בקציפה יש תקווה! שהרי כל מי שכועס סופו להתרצות… אומר המדרש "כי אם מאוס מאסתנו.."אם סדר הפסוק היה מאוס מאסתנו זה ביטוי שאני לא רוצה אותך אתה מאוס עליי אני לא רוצה אותך בחברתי, אבל כיוון שהסוק מסיים בקציפה הכעס הוא רגעי הוא לטובת מחונך! אגב מה קורה לקצף על המים? בהתחלה יש בועות יש כעס יש רתחא, צריך לדעת שהרחתא בזמן החורבן זה רתחא גדולה חורבן זה לא דבר של מה בכך. אנשים חושבים אין בית מדש נו חסר משהו, צריך להבין שסדרי החיים השתנו בעולם ובעמ"י, זה לא אותו עולם שהנביא מדבר על חושך "חשך מאורי" ביום החורבן כל סדרי העולם השתנו, הבואה החכמה אפילו נטל טעם מהפירות הכל נטל כשאין בית מקדש! אם היו מבינים מה היה בזמן המקדש, מה איכות הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם, היינו בוכים עוד יותר! אבל אנחנ ולא יודעים על מה לבכות. אין תחליף כשאין בית מקדש!

גם הנביא ירמיה שהוא הנביא של הפורענות מסיים את מגילת איכה גם בדברי נחמה שזה בגדר של קציפה! כך הוא עונה על השאלה על התנא קמא.  יש יחס, איכה לא מסימת במאיסה אל בקציפה ובקציפה יש תקווה! סופו של חרון אף לשקוע ובעז"ה תהיה תקווה.

ואז אנו מגיעים לשקד… יש גמרא מעניינת מאוד: הגמרא מספרת שרבי יהושוע בן חנניה היה מתווכח הרבה עם חכמי רומי.. במסכת בכורות הגמרא מספרת איך הוא מסובב את חכמי אתונא.. מכל מקום הם רצו לבחון את חכמתו הם הביאו לו שתי ביצים, אחת ביצה של תרנגולת שחורה ואחת של תרנגולת לבנה…

הם שאלו אותו איזה ביצה מהתרנגולת השחורה ואיזה מהלבנה? אז כמו כל יהודי הוא הביא להם שאלה הביא להם שתי גבינות ואמר שאחת מהגבינות מעז שחורה ואחת מלבנה, תגידו לי מאיפה מה. כמובן שזה דברי אגדה, המהרש"א ביאר את זה בצורה נפלאה…

הגמרא אומרת שביצה מרגע הזרעה ועד בקיעתה 21 יום,  גם השקד מרגע החנטה ועד ייאת הפרי 21 יום, זה לעומת זה. כלומר,  מקור 13: "אמר רבי אבונה… הלוז" זה שקדש…. "משהוא… עשרים ואחד יום".. כלומר הוא מחבר את פרי השקד  לבין המצרים, הגמרא אומרת במקום אחר שגם האפרוח  21 יום עד שהוא יוצא.. כלומר יוצא שהשקד רומז ל21 יום של ימי בין המצרים מי"ז בתמוז עד תשעה באב.. מה זה קשור לתרנגולת? אומר המהרש"א דבר נפלא מראש השנה עד הושענא רבה גם 21 יום זה ימים שמחים של עמ"י

עכשיו התרנגולת השחורה מסמלת את החורבן והלבנה את השמחה.. אומרים חכמי אתונא זה ש21 יום שמחים ובמקביל שלה 21 יום עצובים יוצא שהגורל שלכם זה לא משמיא, יש ימים שמחים ויש ימים עצובים, אל תתרגשו מזה, אין השגחה עליכם, יש ימים שמים ויש ימים עצובים, כלומר באמת לא הכל מנוהל מלמעלה, ככה אומרים חכמי אתונא לרבי יהושוע בן לוי, 21 ימי החורבן מבטלים את ימי החורבן שלכם, ובעצם אין השגחה אין ניהול ואין להתרגש לא מימי השמחה ולא מימי העצבות.

בא רבי יהושוע בן חנייה ומביא שת עזים.. איפה אנו מוצאים עזים בתורה? אחד שעיר לה' ואחד שעיר לעזעזאל… הוא מביא שתי גבינות! שעיר ה' זה מאת ה', וגם השעיר לעזעזאל זה מה'! צריך שיהיו שווים שניהם אלא שאחד הולך לה' ואחד לעזעזאל, גם זה שהוא לעזעזאל מלבין עוונותיהם של ישראל, כלומר גם הגבינה יוצאת מהשעיר השחור היא לבנה, כלומר המגמה בחורבן זה לא  נקמה או התנתקות או מאיסה או התנתקות מעמ"י גם התהליך שאתה לכאורה זורק את השעיר לעזעזאל המדברה והיא הייתה מלבינה הלשון גם זה מלבין את עמ"י, כל מה שקורה עם עמ"י הן מצד זה שזה שעיר לה' והן מצד זה שזה שעיר לעזעזאל שניהם מלבינות את עמ"י, גם ימי העצבות גם ימי החורבן גם ימי הסבל של עמ"י יש להם תפקיד מחנך איך לקרב את עמ"י לקב"ה, זה חלק מהתיקון חלק מהבניין שבו אנחנו בונים את הדברים.

הכל במסגרת לה'. הכל מתוך בית המקדש הכל נובע מלמעלה! הגורל הזה מראה שהכל מה', גם זה שהולך לה' וגם זה שהולך לעזעזאל, אז גם כשיש מציאות של 21 ימים של ימי בין המצרים זה לא במובן הזה של נקמה אלא תפקידם זה איך לחנך אותנו מחדש….

מה זה מקל שקד? מקל מובן מה זה שקד? את הימים האלה של בין המצרים אפשר לראות כמקל חובטים או מקל נועם במובן הזה שהמקל הזה הוא לא נקמה והתנקתות מעמ"י אלא זה חלק מהחינוך! עכשיו מובן למה ירמיהו מקבל ציון… ! הטבת לראות שה21 יום האלה שבין הבקעת החומה לבין החורבן זה לא נקמה זה חלק מהתהליך החינוכי שעמ"י צריך לעבור זה חלק מהתיקון השלם! כשאני מביא ורבן על עמ"י זה לא נקמה זה חלק מהתיקון! לכן ירמיהו לא מהסס להגיד את הפסוק "זכרתי לך חסד נעורייך"! הכל מתוך מגמה של אבא של תיקון מתוך מגמה להלבין עוונות ולכן זאת הראייה המיוחדת שעליה מקבל ירמיהו ציון במובן הזה שהוא רואה את הדברים נכון! שלמרות שהוא נביא החורבן ולמרות שבימיו הוגלו עמ"י זה חלק מהבניין השלם! אם אתה נביא כזה קבל ציון לשבח! כי נביא שרואה את החורבן כחלק מהתהליך של תיקון שממנה תבוא נחמה ממילא זה נביא שראוי לשבח..

הרבה דברים יובנו לנו גם בהמשך: הנביא ירמיהו אומר ככה…

מקור 15…. "עושה פירות".. אם אתה רוצה למדוד אם מידת הפורענות היא מידה טובה תבחן אם היא עושה תוצאות, אם היא עושה תוצאות גם אם זה נראה לך כמידה של עונש זה חלק מהמידה הטובה… "כמעשהו" גם אם זה בגלגול של פורענות גם זה מטובתו של הקב"ה! עזר כנגדו – הכנגנו זה העזר לפעמים!  זה העזר, כדי שנבין את הדברים בצורה טובה..

לפי זה אפשר להבין את מקור 16: "ויהי דבר ה' צבקות…" שואל המהר"ל שאלה פשוטה הרי הצרות התטבלו למה שיהפכו לחג?! ומכל מקום יש לשאול מה טעם יהיו לששון ולשמחה?? תגיש יתבטלו החורבן התבטל יש בית מקדש לא צריך להפוך את היום הזה ליום שמחה! קרה חורבן צמנו על החרובן התבטל החורבן חוזרים לשגרה! אבל אומר זכריה הימים האלה יהפכו למועד! למה יהפכו למועד שואל המהר"ל?! אז איך אנחנו מגיעים לימי שמחה?

הגמרא מביאה את הגמרא במכות "עקיבא נחמתנו"… אומר המהר"ל כשאתה רוצה לבנות בניין גדול אתה חייב להחריב את הצריף שבנית, אם אתה רוצה לבנות בניין גדול אתה חייב העדר, אתה חייב לחרוש כדי לבנות בניין יותר גדול, כומ אומר המהר"ל זה שיש העדר ה שיש חורבן זה יוצר מציאות גדולה יותרמ אשר היית קודם, כל משבר הוא גם שבר, הוא הזדמנות לעשות דבר גדול יותר במובן הזה שבעצם יש נחמה ויש ליטוף בהעדר, שאנו איך הצומות הופכים לשמחה?! הצומות האל בעקבות חטא, ובעקבות זה משבר וחורבן והחרובן הזה זה לא סתם חורבן זה חורבן שקומה את הקומה הבאה הגדולה יותר יוצא שההעדר הוא סיבת השמחה לכן ר' עקיבא צוחק כי הוא יודע שהמכה הזאת שחטפנו בין המצרים זה יותר גדול! כי כשאתה הורס את התשתית ואתה בונה על זה זה יותר טובמ אשר לבנות על יסודות רעועים! לכן עקיבא נחמתנו נחמתנו למה פעמיים נחמתנו?!

"ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות…. ההיפוך לטובה" למה הקב"ה נקרא בעל הנחמות? כשאדם בא לנחם הוא לא יכול להחזיר את המת, אבל כשהקב"ה מנחם הוא מנחם לא רק מכאן ולהבא אלא הוא מנחם גם להראות לנו איך כל השתלשלות החורבן והנקמה והעונש שחטפנו זה היה לטובתנו זה היה לחנך אותנו להביא את הברכה היותר גדולה, זה חורבן שיביא לבניין יותר גדול.

ירמיהו מביא שלמרות שנגזר עליו להיות נביא החורבן זה לא חורבן טוטאלי זה בא לבנות קומה נוספת שצריכה להיות בבניין הבא, יש פה נחמה כפולה שר' עקיבא רואה את נבואת אוריה כחלק מהנחמה כחלק מהבניין!

כתובהפסוק בזכריה "והיה ה' למלך…" שואלת הגמרא מה זה "והיה.. ' מה עכשיו ה' לא אחד?!.. "'כולו הטוב והמטיב" הכונה לחזון אחרית הימים… ההבדל זה שבעולם הזה כשיש מת אומרים דיין האמת אבל כשיש שמחה אומרים הטוב והמטיב אבל לעתיד לבוא הכל יהיה הטוב והמטיב, שואל אחד האחרונים ברור שלא יברכו דיין האמת הרי הכלה יהיה טוב! אומרת הגמרא שלעתיד לבוא תבין שמה שנגזר על עמ"י בעבר דיין האמת תבין שזה היה טעות הכל היה לטובה הקב"ה גלגל את הדברים מתוך מגמה להגיע אל התיקון השלם!

רואים שימי בין המצרים יש להם מבט אחר….. צריך להבין שביום שחרב המקדש נולד המשיח, נולד שמו של משיח… זה העדר שבונה אצלנו את הקומה והיחס הנפשי אל בית המקדש ואל חזון אחרית בין הימים.. ויהי רצון שנזכה שתקיים לנו הצומות לששון ולשמחה..

אגב תמיד בין המצרים פותחת בפנחס כי בפנחס כתוב את כל מועדי השנה… אז מכיוון שהצומות האלה יהפכו למועדים לכן פרשת פנחס פותחת את ימי בין המצרים!