אנחנו הולכים ללמוד קטע מתוך דרשת ר' צדוק על החגים, שהקטע הזה מדבר על פורים. נשים לב שזה כאילו מתחיל באמצע. נקרא קצת, ולאט לאט ננסה להסביר. בכל דור יש מישהו שמרכז את כל השנאה לישראל, ודרכו עובר הכל. אומר ר' צדוק: זה קורה כל הזמן. פעם זה היה אחשוורוש, והיום זה אחמדניג'אד, ואיש התורן של אותו דור היה המן.
ובאותו דור היה המן ראש השטנים ומקטרגים נגד ישראל ומסתמא היה בו בהמן התלבשות כח השורש שהוא גם כן היצר הרע כח המסית שבולע[1] הקרירות בלבבות דבני ישראל במה שלא נתלהבו אז למסירות נפש לקדש שם שמים ואחר זמן שעבר ולא שבו הוא מדבר על ההשתחוויה של הצלם. הסיפור היה כזה: נבוכדנצר מלך בבל התנבא עליו ירמיה, שמלכותו מוגבלת, ועוד זמן והיא מתחלפת. ירמיה הנביא, איש אחד בעולם, מנבא שלוש מהפכות של החלפת אימפריה עולמית. אשור היא האימפריה, ירמיה מנבא שבבל תכבוש אותה, אבל גם אח"כ היא תתחלף ומלכות פרס ומדי יעלו כדי להחזיר את עמ"י בבית שני. הוא חלם על פסל שיש לו ראש מזהב, גוף מנחושת ורגליים מכסף. החלום הזה בא לומר שהאימפריה שלו היא אימפריית הזהב, אבל הוא עתיד ליפול ותחליף אותו מלוכה, אמנם מלוכה קטנה יותר מנחושת, אבל היא תחליף אותו. ואח"כ תחליף אותו האימפריה של הכסף. מה עושה נבוכדנצר? מקים פסל שכולו מזהב. פסל עצום מזהב, ענק מאוד. והמטרה של כל זה לומר: אני פה מראש ועד הרגליים, כלומר שום אימפריה לא תחליף את האימפריה הבבלית, ואז הוא הכריח את כולם להשתחוות לאותו הפסל. בנוסף לכולם, הכריח גם את ישראל, ועם ישראל פחד. הרי מי שלא ישתחווה – אחת דינו להמית. מגיעים שלושה נערים, עוזרים של דניאל, חנניה מישאל ועזריה. והם אומרים: אנחנו לא משתחווים, וניצלים. עם ישראל אם כן, השתחווה באותו מעמד, למעט דניאל חנניה מישאל ועזריה. אומר ר' צדוק: "יצר הרע וכוח המסיט… שם שמים", כלומר שם זה בצלם. לא היה להם את העוז לקדש שם שמיים ולא להשתחוות. הקב"ה לכאורה וויתר שם, סוף כל סוף זה היה אונס, שהרי הרמב"ם כותב שגם אם אדם עבר על אחת העבירות של יערב ואל יעבור, אין דנים אותו במיתה. אומר הרמב"ם, בחשבון הכללי הוא היה אנוס, ובדיעבד הוא יהיה פטור לגמרי. אבל הוא כן עבר על מצוות קידוש ה', ואולי הוא חילל את ה'. הקב"ה שמר להם את הדבר, כיוון שזה היה באונס, והוא לא העניש אותם. עבר זמן, והקב"ה מחכה שהם יתעוררו. אומר ר' צדוק: "ואחר זמן שעבר ולא שבו" כי עדיין היו ישנים ממצוות המן אמר את, "ישנו עם אחד", דרשה הגמרא שישנים ממצות. מה הגמרא התכוונה? שלא קיימו מצוות? אומר ר' צדוק: כמו שהוכיח הא שנהנו מסעודת אותו רשע וסימן שהן ישנים מהמצוות. לכאורה יש פה משהו משובש. מה הבעיה עם המצוות? הפשט זה שעשית עבירות שם בסעודה, ממשיך ר' צדוק: דגם דברי התלמידים שאמרו דעל זה נענשו אינו דבר ריק דלא היה נקבע בגמרא. הרי התלמידים שאלו אותו מדוע הם התחייבו כליה אמר להם אימרו אתם והם אמרו שנהנו מסעודתו, אז הוא הקשה קושיה וענה תשובה אחרת. אומר ר' צדוק: מה אתה חושב שהוא דחה אותם לגמרי? אומר ר' צדוק לא. צריך להגיד שהתשובה שלהם הייתה נכונה. הסעודה מוכיחה שהם ישנים מן המצוות. בינתיים מסביר ר' צדוק: הרב"ה חיכה מעבודת הצלם של נבוכדנצר, כי זה היה באונס. אבל מה קרה בסעודה? זה היה ברצון. ושם היה עבירות, בחורות עניינים, בית בושת. ממשיך ר' צדוק: למה לא נענשו? רק שאף דלא שייך להעניש כל כך בשביל חטא המיעוט שרק יהודי שושן היו שם, ולא כל ישראל. כלומר הוא מוכיח את המשפט שלא יכול להיות שהגמרא אמרה דבר ריק, לא יכול להיות שישראל יענשו בגלל המיעוט. מחריף את הסברה של התלמידים: ואף שמסתמא היו בני שושן גדולי ישראל שבאותו דור כי מסתמא הגדולים היו דרים בעיר המלוכה כל גדולי ישראל גרים שם, אז אולי זה מיעוט, אבל זה התמצית האיכותית של כל האומה. מכל מקום לא היה כדאי להכריע על ידם כל ישראל לכף חובה עדיין הדגש של רק צדוק: כף חובה! רק צדוק אומר, זה שעם ישראל בכללו יכול להשפיע על הצדיקים, זה מובן, הגמרא בתענית אומרת שה' לוקח צדיק כדי לכפר על הדור. אבל הפוך: זה לא שמענו. מה, אם הגדולים יפלו, אז האומה תחטוף? החידוש הזה שהקשר בין הגדולים לעם ישראל, זה רק על צד החיוב, אבל לא על צד השלילה. רק כשכבר היה החטא בכנסת ישראל כנסת ישראל הכוונה, עם ישראל ההוי. הרב קוק מתכוון אמנם לנשמה, לתמצית ההוויה, נשמת כלל ישראל, הכוח הפנימי שאין בו נגיעה. אבל זה לא מה שמתכוון ר' צדוק, ר' צדוק מתכוון לאנשים שמכונסים באותו דור. לענין התעוררות העונש על שלא שבו שפיר סגי בחטא אלו לעורר הקיטרוג על כל ישראל שגם חטאם רק מה שהיו כישנים נראים כישנים. כלומר, אז למה כולם נענשו? כולם נענשו כי ההשתחוויה לצלם התעוררה. בהשתחוויה לצלם כולם השתחוו והיו כמה שלא. אבל פה זה הפוך: היו הרבה שלא, אבל היו כמה גדולים שבהם שכן, שעברו את העבירה. כל ישראל עברו בצלם, אז אמר להם ר' שמעון והתלמידים, בוא נחבר את הדברים: כל ישראל היה חייב אבל זה היה באונס אז זה המתין, ופה זה היה ע"פ הגדולים ברצון אז זה הספיק כדי לחייב את כל ישראל באונס. "רק מה שהיו כישנים" כלומר הם רק נדמים כישנים, לא באמת ישנים. כי מסתמא לא אכלו שם דברים אסורים רק צדוק יתחיל להגיד שבסעודה הזאת לא היה בה בכלל עבירה, שהרי נאמר (אסתר א', ח') לעשות כרצון איש ואיש ואין אונס כלומר כל עם ישראל קיבל את התנאים שהוא ביקש, היה שם בנפרד כל דבר. אפילו המלכה עשתה משתה בית הנשים, נפרד לגמרי. וכל שכן לפי מה שאמרו במדרש רבה (עיין מגילה י"ב א) דהך איש ואיש הם מרדכי והמן שהיו ממונים בסעודה שמרדכי והמן היו ממונים בסעודה, ומסתמא מרדכי הצדיק היה משגיח על זה שלא יכשלו חס ושלום בני ישראל בשום דבר איסור מרדכי היה אחראי כשרות בסעודה. וכפי הנראה מסתמא מפני כן מינה גם כן אחד מישראל בטח הוא לקח נציג מעם ישראל שהיה אחראי, שיגיד לו מה עם ישראל צריך. מאחר שרצה להיות כרצון כל אחד וידע דבני ישראל לא אכלי בהדייהו הוא ידע שעם ישראל לא אכל דברים לא כשרים וכמו שאמר המן, ואי אז אכלי, איך אמר המן כן, ועל כרחך דבאמת גם אז לא אכלו ממה שאכלו גוים, רק מאכלים כשרים: אם כן אנחנו בפלונטר: ר' צדוק מתעקש לומר שדברי התלמידים לא חזרו ריקם, והצד המשותף בין ההשתחוויה לצלם לבין ההשתתפות בסעודה…
והחוט המקשר הוא שהקרירות נכנסה בליבותם. עדיין נשארנו בשאלה: מה העבירה? איפה הבעיה?
אז אנחנו ננסה לגלות את הדברים של ר' צדוק. הרקע של ר' צדוק כאן הוא כמובן הגמרא המפורסמת במגילה, "מפני מה נתחייבו שוניאם של ישראל באותו הדור כליה?", כך שאלו תלמידיו של רשב"י את רשב"י. ענה להם: תענו אתם. ענו לו: "מפני שנהנו בסעודתו של אותו רשע". אמרו לו: אם כך, בשושן יענשו, ובשאר המדינות לא. כי כתוב שמי שחטא זה יהודי שושן, אז יענו רק הם ולא כל ישראל. אם כן, אז מפני מה? אמר להם: "מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר". זה הרקע של הדרשה של ר' צדוק. הקושיות הן גדולות: מדוע רשב"י לא עונה להם? למה אמר להם אימרו אתם? מה לא בסדר בתשובה שלהם? לא ברור גם מה התירוץ, מז"א נבוכדנצר? מדוע לא נענשו בימיו? גם אם הם נהנו מסעודתו של אותו רשע, מדוע זה כל כך חמור? ואם זה באמת זה, מדוע הוא אומר לו "יענו רק בשושן ולא בכל העולם'?
אבל מכל מקום הרי חז"ל קרו לכהאי גוונא (עבודה זרה ח' סוף ע"א) עובדי עבודה זרה בטהרה[2] יעוין שם, והוא דוגמת העבודה זרה דהשתחואה לצלם שהיה גם כן בטהרה על פי דין כנזכר לעיל הלכתית היה להם מותר להשתחוות. והתרדימה של גלות שנסך ה' עליהם הוא הגורם הקרירות והעדר ההתעוררות בהתלהבות אש דת התורה לבער כל שמצא דשמצא מלשון שמץ דעבודה זרה, וכמו שעשה מרדכי בהשתחואה להמן, סיכן נפשו משום שמץ עבודה זרה שחקוק על לבו אף דגזירת ההשתחואה היה רק לו עצמו לכבודו: רק צדוק מבאר לנו שכל הבעיה הייתה זה שהם היו עובדי עבודה זרה בטהרה. כדי להבין זאת, ניתן איזשהי הקדמה קטנה: התוספתא מדברת על זה – מה זה לעבוד עבודה זרה בטהרה?
הלכה ג
ישרה אדם בארץ ישר' ואפילו בעיר שרובה גוים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישר' מלמד שישיבת ארץ ישר' שקולה כנגד כל מצות שבתורה וכל הקבור בארץ ישר' כאיל' קבור תחת המזבח:
הלכה ד
לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע אמר ר' שמע' במה דברים אמו' בזמן שאין מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא וכן היה ר' שמעון אומ' אלמלך היה מגדולי הדור ומפרנסי ציבור ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישר' קיימין על אדמתן שנ' ותהם כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי מלמד שהייתה כל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב:
הלכה ה
הרי הוא אומ' ושבתי בשלום אל בית אבי שאין תלמ' לומ' והיה י"י לי לאלהים ואו' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה וכן הוא אומ' בארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה' ולפני עמו וכי תעלה על דעתך שישר' מכבשין את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת כאילו כבשו אותה הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת וכן הוא אומ' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר ל' ע' אלהים אחרים וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה אלא דרש דוד ואמ' כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה שנ' ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי:
הלכה ו
ר' שמעון בן אלע' אומ' ישר' שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה הן כיצד גוי שעשה משתה לבנו והלך וזימן את כל היהודים היושבים בעירו אף על פי שהן אוכלין ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ומשמש עליהן עובדי עבודה זרה הן שנ' וקרא לך ואכלת מזבחו:
מה כל זה אומר? מה הקשר לעבודה זרה? כלומר, זה שאתה בחוץ לארץ, ויש גוי שיכול לזמן אותך לארוחה. נתרכז בהלכה ו': זה שהוא קרא לך ואתה נענית, כאילו אכלת מזבחו, למרות שאכלת משלך!
והנה אצלו היה זה תיקון על מה שגם הוא חטא בסעודה הנזכרת שגם הוא היה מהם רק צדוק אומר שההסתבכות שלו עם המן זה כדי לתקן את זה שגם הוא השתתף בסעודה עם כולם. עצם זה שאתה נמצא במציאות של גויים בגלות, והגוי אומר לך לעשות דבר מה ואתה עושה אותו, זאת העבודה זרה שלך. אבל למה? מדוע מותר לי לעשות ע"פ ההלכה את הדברים הללו, אבל האמירה הכללית זה שיש פה עבודה זרה? כלומר יש פה חלוקה מאוד נוקבת של חז"ל במובן הזה שיש את פרטי התורה, ההלכה, שאותה אתה יכול לקיים, אבל בד בבד לכפור בכל המהות של ישראל. הרי גם נבודנצר רצה לומר שהאימפריה שלו לא תיפול, לא היה אכפת לו מעבודה זרה, הוא לא רצה להחטיא אותם, אלא זה היה סמל לכניעה למלכות הבבלית. גם יעקב, השתחווה, אבל התורה לא מציינת שזה היה שלילי, אלא חז"ל מגנים זאת. בזמן פרעה, יעקב השתחווה מתוך כבוד. אבל ההשתחוויה של יעקב לעשיו וההשתחוויה של ישראל לנבוכדנצר יש בה אמירה: לעם ישראל ניתן תפקיד בעולם, לספר תהילת ה'. יש בתפקידם לגלות את ה' בעולם. עם ישראל קיבל נוסחה: איך מגלים את ה' בעולם? מקיימים מצוות. באים חז"ל ואומרים שהופעת ישראל בעולם לא יכולה להיות רק ע"פ מצווות, כי אפשר להיות עובד עבודה זרה בטהרה.
כתוב "אנוכי ה' אלוקיך.. מבית עבדים". שואלים כולם מה זה הדיבר הזה? לכאורה יש תשע דיברות לא עשר, אומר המהר"ל כל הדיברות כולם מוסבות על הדיבר הזה, כולם זה רק ההופעה של הדיבר הזה. איך מקיימים את הדיבר הזה? על ידי שאר הדיברות. כדי להופיע כעם שמופיע את ריבונו של עולם, עם ישראל צריך למלא את ייעודו, להקים ממלכה בארצו. וע"י זה יעבירו את המסר לכל העולם. עם ישראל בצורה סגולית ישפיע על העולם כולו ויתקן אותו לאט לאט. כשאתה לא בגלות, כשאתה עצמאי בארץ אתה מצליח להופיע את ה'. זאת המטרה של עם ישראל, להופיע כעם. מה עושים עם ישראל? אומר ר' צדוק: עובדים עבודה זרה בימי נבוכדנצר, שנבוכדנצר עשה להם פסל הוא אמר להם בעצם "הגלות תהיה לעד, אני השולט". אם אתם משתחווים לצלם של נבוכדנצר, אתם בעצם אומרים שאין חזרה. מדוע? כי אנחנו נשאר בגלות. אומר ר' צדוק: הקרירות הק נכנסה בליבותם. כי הם השתחוו לצלם. אנחנו נקיים את המצוות הפרטיות שלו, אע"פ שלא נופיע את מלכות ישראל, אבל אנחנו נקיים את כל המצוות במדוקדק, אבל נזניח את כל הצד הלאומי, זאת האמירה שהייתה בהשתחוויה לצלם, ולכן ברור אח"כ שהגיע מלכות כורש ואמר להם לעלות לארץ, הם כבר לא היו שם, הם אמרו "מה לי הנחת תפילין בפרס, מה לי הנחת תפילין בארץ ישראל". מה זה משנה? הדת היא אותה דת. הבעיה שהדיבר הראשון אומר "אתם לא דת, אתם לא באתם לעולם הזה רק כדי לקיים מצוות אלא באתם להופיע את ה' כאומה". רק צדוק אומר שהדבר שאתה יכול לזקוף לזכותם זה שהם היו מאויימים, היה שם עונש מוות. צריך לראות מה ההבדל. מה קרה כשזה התעורר? קודם כל הוא מסביר שהשתחוויה לצלם זה גם עבודה זרה בטהרה.
אותו תהליך שקרה בצלם קרה עם אחשוורוש.
שיעור מס' 2:
לפני שנמשיך נעלה קודם מהלך, ומתוכו ניכנס יותר לסברה של ההוכחה. נעשה סקירה למה שראינו עד כה: ר' צדוק הכניס אותנו לסוגיה של מתי התחיל החטא ומה היה הסיה שלו. לאחר מכן ר' צדוק ביאר באריכות שיתכן והיתה חובה… הייתה סעודה, סעודה של חטאים. אכילה לא כשרה, בחורות לא צנועות, בעיות על גבי בעיות. אם ניקח את השיח של שושן, אתה מקבל מציאות שאתה מבין שיש מציאות של עבירה. למרות שכולם אומרים שיש משגיח כשרות הממונה על היין, ושמו מרדכי. טוב נו בסדר, נגיד אוכל כשר וכו', אבל מה עם כל האווירה? "כרצון איש ואיש"… נראלך שר' מרדכי יתיר בחורות ושירים לא טובים? יכול להיות, יש דעות שאפילו מוזיקה לא היה באגף היהודי, חורבן המקדש… חס ושלום. אז הוא אומר לו 'הו, נו, אז הכל כשר? – הכל טוב'… אז בוא נלך לסעודה… ר' צדוק סובר שאולי יש חובה להיות בסעודה מצד פיקוח נפש שמא המלך ירצה להתנקם ביהודים על שלא באו, לכן אומר ר' צדוק, יש להגיד שהיה חטאם 'רק מה שהיו כישנים', 'עובדי עבודה זרה בטהרה, והוא דוגמת עבודה זרה השתחוויה לצלם שהיה בטרה על פי דין כנזכר לעיל'. מבחינת ר' צדוק, הוא תירץ. עובדי עבודה זרה בטהרה כלומר אע"פ שלפי השולחן ערוך בד' אמות של הלכה הכל כשר, אבל המהות, השורש – רקוב.
יש שתי תפיסות עיקריות בעולם: כאשר אדם אומר שיש לו דעת אלוקים, או קרבת אלוקים, או אמונה. למה האדם מתכוון כאשר הוא אומר שהוא אדם מאמין? הסבר ראשון, האדם המאמין זה סך כל הרגשותיו, תחושותיו, דעותיו על הדבר הזה שנקרא אלוקים. הוא לומד עליו, מעמיק בו, מתייחס אליו, וממילא הוא נקרא אדם מאמין. ככל שהוא מעמיק יותר הבורא הופך להיות בקרבו יותר משמעותי יותר רוחני יותר עמוק, ולאדם יש יחס לאלוקים. זאת התפיסה הראשונה שרואה במושג הנקרא אמונה. כלומר אמונה = הפנייה של האדם לבורא, והעמקה של הפנייה הזאת לפי לימוד הרגשה ותודעה. זאת אפשרות אחת של סברה הנקראת אמונה.
אפשרות שניה: האמונה היא לא הצד שמתחיל באדם, אלא האמונה היא מלמעלה למטה, כך סובר ספר הכוזרי, וכך סוברים כל הת"ח אחריו, וכך כנראה סובר משה רבינו, וכנראה כל תלמיד חכם מבין כך שזה אמונת ישראל, ומי שלא מבין ככה, אמונתו נטולה בספק.
כאשר אדם נקרא אדם מאמין הכוונה הבורא המתגלה בעולם ומתגלה במציאות הוא מופיע בכל החיים כולם כולל הגויים כולל מדרגות הבריאה, דומם צומח חי מדבר, וגולת הכותרת של האדם המאמין זה ישראל. ישראל שיא הופעת האלוקות. האומה שנבחרה להיות העדות של ה' בעולם. לא מצד המעשים שלהם, וגם לא מצד מה חושבים מופיעים ואומרים אלא מצד שהקב"ה יצר יצירה שמופיעה אותו בעולם הזה.
נתקדם טיפה. הופעת החיים בעצמם יש בהם הופעת ה'. כל היש, כל הוויה כל המציאות היא בעצם הופעת ה'. ה' זה לא מה שאתה אומר חושב מרגיש מדבר, אלא בראש ובראשונה מי שמופיע כאן בעולם הזה. ולהופעה שלו יש מדרגות ויש דרכים. ובזה נחלקת אמונת ישראל מאמונת הגויים, כי התפיסה הראשונה זה האמונה של הגויים. אולי בכלל כל הדתות שיש בעולם הן באות מסוג האמונה הזה, שהאדם מחפש את הבורא ופונה אליו, וממילא הוא בונה לו מערכת כזאת שתגרום לו להגיע לבורא, מערכת של חוקים, מערכת של דת, של מותר ואסור, שבה אתה מתקדם לאט לאט אל עבר הרוחניות הזאת שנקראת 'הבורא'. אבל עם ישראל מאמין שתורת ישראל היא איננה דת, ומערכת חוקיה היא איננה המסלול כדי להגיע לריבונו של עולם, אלא ריבונו של עולם פונה אלינו דרך נשמת ישראל הנקראת כלל ישראל, וכל אדם מישראל הוא טיפה מהמושג הגדול הזה הנקרא כנסת ישראל, עם ישראל, אתה חלק מההתגלות הזאת של הבורא, וכדי להופיע את ההתגלות הזאת בפועל אתה מקיים את החוק האלוקי, או במילים אחרות 'המצות'. כלומר, ד' אמות של הלכה והמצוות הם סוף התהליך של קרבת האלוקים/האמונה של האדם בישראל, לא משם זה מתחיל, אלא שם זה נגמר. כך גורמים לה' להופיע.
מה קורה כאשר אדם בא ושואל את עצמו "האם הייתי צריך להשתחוות לצלם שמשמש/מייצג מלכות, ובמילים אחרות אני אומר 'התפקיד של האומה הישראלית וחייה של האומה הישראלית שהם הופעת ה' בעולם ירדו מבמת ההיסטוריה כי יש אדם אחר שאומר אני השליט של המציאות, ואני מלך בבל אומר אין שלטון אחר בלעדיי'. חז"ל מתארים ששלמה המלך הכיסא שלו עבר למצרים, נבוכדנצר העביר אותו לבבל כורש העביר אותו לפרס וכך הוא הגיע לשושן. כל אימפריה ששלטה במציאות רצתה לומר 'אננחנו המשיחיות של האומה'. אז מה עושה עם ישראל כשיש שלטון שאומר לו להשתחוות לפסל? מה קורה כשאתה נפגש עם מציאות כזאת? – תשובה: אם אתה הולך לסוף, להלכה, לשולחן ערוך, אתה פותח ואתה רואה שזה מותר, ואם אתה פותח את השולחן ערוך אתה פותח ואתה רואה שזה אולי מחוייב, ואתה אולי מגלה שאסור לך לעשות אחרת, ובכל זאת אומרים לך חז"ל תהיה 'עובד עבודה זרה בטהרה', כיוון שהשולחן ערוך זה הסוף, זה מסקנת הדברים, אבל זה לא המהות, לפני שאתה ניגש אליו יש לך תורה, יש לך ספר בראשית, יש לך שמות, עד שמגיעים לנטו הלכות זה רק 'ויקרא', עם הפסקה בספר במדבר, ובדברים זה עדיין לא רק שטף של הלכות. כשאתה אומר שהיהדות היא דת אתה מתכוון שאתה גוי. זה אמונה של גויים לחשוב שההלכה היא כל התורה כולה, והיא כל האמונה כולה, והיא כל הרוחניות כולה. שולחן ערוך זה לאדם הפרטי איך אתה מתנהג ביום יום שלך. כשיש סוגיות כלל ישראליות כלל ציבורויות שנוגעות לכל האומה כולה, לא תמצא אפילו התייחסות של השו"ע. לכן אנחנו יודעים שהשו'ע לא עסק במצוות הנקראות מצוות התלויות בארץ. הרמב"ם באמת דיבר על כל התורה כולה, אבל האם ראית האם בשו"ע יש סעיף מיסודי התורה? – אין. אז אולי השו"ע חולק על הרמב"ם? – אלא שזה לא הסוגיה. מותר/ אסור זאת לא הסוגיה. הסוגיה שלנו פה היא מהי אמונתם של ישראל, אם אמונתם של ישראל זה כלל ההרגשות והתפיסות ממילא זה ההלכות זה המצוות, אתה תגלה שהצלם היה מותר, והסעודה היתה מותרת, ובכל זאת תקרא עובד עבודה זרה, כי זוהי אמונתם של הגויים, היא אמונה זרה כלפי ישראל, שאתה מאמין בה' שאתה המצאת.
אומר ר' צדוק: אתה עובד עבודה זרה על פי ההלכה, ואתה מתחייב כלייה לפני המקום. אז תשאלו – כיצד עם ישראל חי בגלות לפי זה? הרב קוק מסביר: המצפה לראותה, הקישור שלך לארץ ישראל למשמעות העמוקה של עם ישראל בארץ ישראל, הוא שיביא משמעות לחיים שלך בגלות. מי שכל הזמן ישאף לגאולה ויחזור לרעיון שעם ישראל צריך להופיע את אמונה ה' בארץ ישראל, זה מה שיביא להם כוח להחזיק את עצמם.
והתרדימה של גלות שנסך ה' עליהם הוא הגורם הקרירות יחס קר למושג האלוקי והעדר ההתעוררות בהתלהבות אש דת התורה לבער כל שמצא דשמצא דעבודה זרה השמץ של השמץ זה להתשחוות לצלם, להגיע לסעודה. עכשיו נלך למסע מדהים עם ר' צדוק, וכמו שעשה מרדכי בהשתחואה להמן סיכן נפשו משום שמץ עבודה זרה שחקוק על לבו אנחנו יודעים אף דגזירת ההשתחואה היה רק לו עצמו לכבודו.. גם המן, הוא כמו הצלם וכמו הסעודה, זה בדיוק אותו דבר. העמלק שמחליף עכשיו את אחשוורוש הוא דורש שכולם ישתחוו כלומר הוא מחליף את עם ישראל בעולם, הוא עושה את זהלכבודו, אז מותר להשתחוות… וכלם משתחווים… אבל עכשיו מישהו פה מחליט להתנגד.
וכן בהשתחואה לצלם מסתמא היה גם הוא רק צדוק רוצה לתפור את מרדכי על שתי מקרים.. למה מרדכי היה מאוד מבוגר, והוא חי גם בימי הצלם. אז הוא היה גם בצלם וגם בסעודה! כי אם אמרנו שחנניה מישאל ועזריה ודניאל לא השתחוו, יוצא שגם הוא השתחווה! מדרכי בעצמו! שכבר הגלה בגלות יכניה והיה איש רשום ונודע ומאנשי כנסת הגדולה. והרמב"ם כתב דכל אנשי כנסת הגדולה היה מהם חוץ מחנניה מישאל ועזריה אז מוכח שאם הוא היה מאנשי כנסת הגדולה, אז משמע שהוא גם השתחווה אלא שלא ידע הכרע לזה ואולי נחבאו זה לא כל כך פשוט לומר ככה, אבל על כל פנים בסעודה הרי לפי דברי חז"ל היה ממונה כנזכר לעיל ותלמיד חכם שחטא אל תהרהר דודאי עשה תשובה ומסתמא גם הם כולם ודאי אחר כך נתחרטו כל אנשי כנסת גדולה וכל החכמים שהיו בסעודה. אלא שלתשובה צריך שיזדמן לידו הדבר וינצל לא יעבור ונזדמן למרדכי בזה ענין דהמן והרגיש דהשם יתברך זימן זה ודאי לפניו לתקן חטא הסעודה מרדכי שם לזה סוף, עושה תשובה שלימה. לא משתחווה יותר, ועל כן מסר נפשו בזה והועיל לתקן את עצמו בזה דעל כרחך היה הוא המתוקן לגאולה זו… עד פה נראה שהכל הסתדר. אבל עכשיו זה חוזר להסתבך: אבל מכל מקום קילקל קצת לאחרים בזה ומאותה מעשה בא הגזירה ראינו שהתגלגל על ידעו שהוא רצה לשלוח ידו בכל עם מרדכי, יוצא שבתיקון הפרטי של מרדכי היה כליה לכל העם, כי דבר זה גרם הקיטרוג על כל ישראל מה אתה חושב שזה במקרה קרה? אלא בא אדם אחד ועשה תשובה וה' מסתכל עליו ואומר 'הו, זה צדיק, זה מבין מה המטרה שלי פה בעולם מה ההופעה שלי בעולם, מה התיקון שלי, אבל מה עם כולם'? לכן נגזר על כל העם כליה. הקיטרוג נעשה ע"י התשובה של מדרכי. והוא על דרך שאמרה הצרפתית לאליהו (מלכים – א י"ז, י"ח) באת אלי להזכיר עווני כי כשאחד צדיק גדול גורם קיטרוג על האחרים שעמו שאינן כן:
וזה טעם שאמרו בחלק (סנהדרין צ"ג א) דחנניה מישאל ועזריה מתו אחר כך בעוון בעוון?! הם שלא השתחוו? ולא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא הגמרא בסנהדרין אומרת שהם מתו בעוון לאחר שהם לא השתחוו. אז הגמרא אומרת מאיזה עוון הם מתו??? אז כתוב שכל הגוים באו לישראל והטיחו בפניהם: זה אלוקיכם? מדוע השתחוותם? תראה איזה אלוקים יש לכם, זרקו אותם לכבשן האש והם יצאו חיים! ואתם הולכים ומשתחווים?? אז כתוב שכל עם ישראל הלך וירק עליהם, שבגללם יצא קיטרוג עליהם, וכתוב שהם טבעו ברוק של ישראל. אז אומר ר' צדוק: זה לא באמת טבעו ברוק, אלא הגוונה מי גרם להם שימותו? ישראל בעצמם, כיוון שלא השתחוו לצלם הביאו קיטרוג על כל ישראל. ולדעתי חכמי ישראל שבאותו דור הם שנתנו עיניהם בם להתקנא על מעשיהם הטוב דבזה גרם קיטרוג עליהם וכל שחבירו נענש וכו' גם הוא נענש על זה גופו הגמרא בשבת אומרת כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצת הקב'ה. ור' צדוק כותב את זה שכיוון שגמרת לו עבירה אז הוא יצא ממחיצתו של ה', וזה גורם לכך שאתה לא תהיה במחיצתו של ה'. ואף שהוא לא פעל רע לא עדיף מבעלי חיים ודומם דאמרה תורה השחת שרוף וכלה לפי שבאת לאדם תקלה על ידיהם הרי כתוב שאם אדם השתחווה.. וכך גם במרדכי שהקטירוג חזר כלפיו.. ואף דשאני אדם דחס רחמנא עליה. מכל מקום בעידן ריתחא כשנתעורר הקיטרוג על אלו נתעורר גם על הגורם לפי שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיוגרם קיטרוג על בניו ועל זה מבקשים שלא תעלה קנאת אדם עלי דאף דהמקנא נענש גם הוא נענש:
ועל כן אליהו הוכרח להחיות בן צרפית כדי שלא יענש גם הוא על זה שעל ידו בא הקיטרוג. וכן מרדכי אף שתיקן את עצמו כיון דלא תיקן אלא עצמו לבד ושאר בני ישראל הרואים להמן מסתמא נשתחוו לו בדבר המלך וגרם בזה התעוררות קיטרוג הראשון דצלם וסעודה ועל ידי זה גרם הגזירה על כל ישראל וגם על מרדכי כי הוא הגורם:
וזה טעם מה שאמרו (בבא קמא ס' ב) על פסוק (שמות כ"ב, ה') כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש דהפורעניות מתחלת מן הצדיקים והיינו לפי שהם הגורמים הקיטרוג דלכן בדור שכולו חייב גם כן בן דוד בא שוירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וגו' (ישעיה נ"ט, ט"ז) מה שאין כן כשיש מיעוט צדיקים גורמים הקיטרוג על השאר. ועל כן גם הם בכלל העונש ולפי שהשם יתברך חפץ להיטיב וכל העונש לחוטאים על אפו ועל חמתו על כן עיקר ההתחלה על הגורם ולכן גם במרדכי היה עיקר התחלת הגזירה עליו ורצה לתלותו קודם כולם אילו עלה בידו הגזירה כמו שהיה נגזר בתחילה, אבל באמת הוא בתשובתו פעל דעל ידי זה בא גם כן התעוררות התשובה מן השמים לכל ישראל על ידי הגזירה הנמשך מזה ותיקן באמת בזה את עצמו ואת כל ישראל:
והמכה היינו דבר שעל ידי זה בא הגזירה הוא באמת הרפואה לגזירה שבאה על חטא הקודם והרי מעשה זו תיקונו וכשנתרפא אחר כך הקודם ונתברר דהכל לא מלבם רק מצד השאור ומלכיות שזהו שורש הרע שנתלבש אחר שירד והסית בהמן להיות עולה ומקטרג. ואחר כך יורד ונוטל נשמה בגזירת להשמיד להרוג שפעל בקיטרוגו וסוף שב הכל על ראשו וקדקדו כי הלא שורשו הוא הגורם לכל הקרירות הקודם שהיה בלבבות דבני ישראל. ועל כן נהפך הגזירה עליו שישא הוא את כל עוונות בית ישראל על ראשו. וחיוב הכליה שנגזר נהפך עליהם מאחר דהכל הוא מהם, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר:
ואמרו ז"ל (מגילה ט"ז ב) אורה זו תורה הוא קדושת ישראל שמצד השורש, ושמחה זו יום טוב הקדושה שמצד הזמנים ואף שעיקרם שבת דקבוע וקיימא עיקר קדושתו הנקבע בלבבות בני ישראל הוא כאשר מכנסת הקדושה גם בימי המעשה שמזה הוא קדושת ששת ימי יום טוב דישראל מקדשי שמהם הוא המשכת הקדושה שפעלו בימי המעשה. וכמו שקיבלתי כי פסח ושבועות נגד יום ראשון (שהוא ההתחלה דימי המעשה וכן פסח ראש לכל מועדות) ורביעי (שבו נתלו המאורות ותורה אור) וראש השנה ויום הכפורים נגד יום שני וחמישי (שהם ימי דין כמו שאמרו בשבת (קכ"ט ב)) וסוכות ושמיני עצרת נגד יום שלישי (שהוא נגד יעקב אבינו ע"ה כידוע, וכן סוכות נגדו כידוע על פסוק (בראשית ל"ג, ט"ז) ויעקב נסע סוכתה) ויום ששי (שהוא סוף ימי המעשה וכן שמיני עצרת סוף כל מועדות) ועל כן המן בקיטרוגו אמר שבת היום פסח היום זכר גם פסח ראש המועדות וכוונתו לכולם:
וששון זו מילה בקדושת הברית. ויקר אלו תפילין נראה שהוא הכולל לכל שלוש קדושות הנזכרות ועולה על גביהם. על דרך שאמרו (אבות ד', י"ג) שלושה כתרים הם תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם. והשלושה כתרים הם שלוש קדושות הנזכרות. תורה שבהשתדלות עצמו. וכהונה הוא הקדושה שמאבותיו כמו כל זרע אהרן הם כהנים בתולדה מיחס אבותם. ואף אהרן עצמו זכה לו עוד מאבותיו מיוכבד אמו, שאמרו (שמות רבה א', י"ז) על פסוק (שמות א', כ"א) ויעש להם בתים, בתי כהונה. וגם מאברהם שהובטח שתצא כהונה מזרעו כמו שאמרו (נדרים ל"ב ב) על פסוק (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם וכל ישראל זכו לה במעמד הר סיני שנאמר (שמות י"ט, י') תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שכל הגוי כולו יהיה קדוש בקדושת כהונה והוא הקדושה שבתולדה מאבות. ובכתובות (י"ג א) איש פלוני וכהן הוא פירש רש"י מיוחס הוא וכל קדושת כהונה הוא ביחס אבות מלידה בבטן ואף מקודם שנבחר אהרן שהיו הביכורים במקומו גם זה קדושה שבתולדה שנוצר בכור וראשון ולא בהשתדלותו:
ועל ידי זה זכו למתן תורה כמו שאמרו ז"ל (ילקוט תרפ"ד) שאמר להם הקדוש ברוך הוא לאומות הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין היינו יחס אבות בקדושה שבתולדה גם בלא השתדלות ועל כן זכו לכפיית הר כגיגית שהקב"ה הכניס בהם כל קדושת התורה גם כן אפילו בעל כרחם ובלא השתדלותם, אבל הוא יהיב חכמתא רק לחכימין לאותם שכבר יש בהם שורש קדושה:
והשלימות הוא הקדושה שהשם יתברך מקדש ואינו ביד אדם כלל. וכמו שנאמר (דברי הימים – א כ"ט, י"א) לך ה' וגו' לכל לראש ואיתא (ברכות נ"ח סוף ע"א) אפילו ריש גרגיתא משמיא מנו. וכל ישראל בני מלכים וראוים לאותו איצטלא וכמו שנאמר (שמות ל', י"ב) כי תשא את ראש וגו' שכל אחד יש לו נשיאות ראש בפני עצמו במה שהוא מנושא ומדוגל בו מכל ישראל שאין אחר בדומה לו. ודבר זה מצד הקדושה שמלמעלה המושפעת לכל אחד בפרט, שבדבר זה כל אחד מיוחד בחלקו כפי הקדושה השייך לשורשו, שבאותו פרט יש לו נשיאות ראש, דעל זה אמרו (אבות ד', ג') אין לך אדם שאין לו שעה, כי כל דבר הוא בעולם שנה ונפש. וכמו שהם פרטי נפשות מיוחדות כך פרטי זמנים מיוחדים וחלוקות כל הזמן שבכל דור כפי הנפשות שבאותו דור ובשעה וזמן המיוחד לאותה קדושה השייך לאותו נפש יש לנפש ההוא התנשאות כל אחד לפי מה שהוא כלי מוכן לקבל:
וזה ענין מצות מחצית השקל כופר נפש שלא יהיה בהם וגו' כי הקדושה השופעת מלמעלה לכל נפש בפרט הוא חלק הנפש ההוא עצמה בשורשה כי שורש כל הנפשות בישראל למעלה מעלה דמאן דנפח מתוכו נפח (ספר הקנה בראשית דף ח' ע"ג) ומפנימיותו וחלק ה' עמו חלק ממש, כמשל דוגמת איש ואשה שהוא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה דהיינו כנסת ישראל שהוא הקדושה שבלבבות בני ישראל מצד עצמם ומצד אבותם וגם זה הכל מצד השם יתברך כי כל הנפשות דבני ישראל מקור מחצבתם מנפיחתו יתברך באפיו נשמת חיים שהוא שכינתו יתברך בקרב הלבבות דבני ישראל מצד עצם קדושת נפשם והם מתיחדים עם דודם שלמעלה לקבל עוד שפע קדושה מלמעלה ויחוד נפש כל אחד הוא בחלקו שבשורש נפשו למעלה. ועל זה נאמר (תהלים ע"ג, כ"ו) צור לבבי וחלקי וגו' צור הוא קשיות העורף דקדושה שבלבבות בני ישראל שיש בשורש מעמקי לבם שלא לשמוע לכל מסיתים שיהיו מבחוץ ומבפנים ביצר שבלב כי שורש הלב הוא מושרש בקדושתו יתברך השוכן בלבבות דבני ישראל שהוא שורש קדושת נפשם וכל חיותם שבלב שממנו תוצאות חיים וחלקי אלהים הוא החלק אלוה ממעל בקדושה שלמעלה המשלמת לחלק הקדושה למטה:
וכל זמן שלא זכה אדם עדיין לאותו חלק דקדושה שלמעלה הרי הוא כעין פלג גוף וכשהשם יתברך רוצה להשפיע אותו חלק הקדושה ונשיאות ראש השייך לכל נפש בפרט ואין מוצא אותו נפש כלי מוכן לקבל אפשר שיקלטו חס ושלום החיצונים קצת ובזה יוגרם מה שיוגרם חס ושלום לאותו נפש בהיות השפעת חלקו חס ושלום הולך למקום שהולך, שמקומם הוא מקום המיתה חס ושלום כידוע. והשם יתברך נותן עצות לכל ואדם יכול לפדות נפש על ידי כופר ממון, וכשנותן ממון לקדושה על ידי זה נפדה אותו חלק קדושה של נפשו ויוכל לזכות על ידו התעוררות קדושת מצוה זו עצמה. כי כל המצוות נותנות קדושה בלב האדם ובפרט מצוה שיש בה חסרון כיס. וזהו מחצית השקל רומז למה שבארתי כי הוא פלג גוף ורוצה להשתלם כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ"ד, י"ג) שגם הנוקבא נקראת אדם בהיותם ביחוד:
וזה טעם מה שאמרו (מגילה י"ג ב) דהקדים שקליהם לשקליו של המן בקיטרוגיו נגד קדושת ישראל שמצד עצמם ומצד תולדתם חשב שיוכל הוא לקלוט הקדושה הנשפעת מלמעלה לנפשות דבני ישראל מאחר שלדעתו ככל הגוים בית ישראל ואין הם ראוים לכך, וחשב שזרע עשו ראוים להיות במקומם כי הם כנגדם זה לעומת זה שעל כן היו תאומים מטיפה אחת וכן איתא בבראשית רבה (ס"ג, ח') על פסוק (בראשית כ"ה, כ"ה) כולו כאדרת שיער דגם עשו כולו ראוי למלוכה כמו כל ישראל בני מלכים אך הם מצד מלכות שמים, ואלו מצד מלכות זדון שמהרה תעקר שהוא רק לשעה וסופם כעור מן אדרי קיט שילהט אותם היום הבא שהוא הלהבה והאש דבית יעקב ויוסף ולא ישאר מהם כלום לא וגו':
והתחכם אותו רשע לקנותם מאחשורוש, שחשב שבזה יהיו קנוים לו כדין עבדים ממש להיות כל מה שקנה עבד קנה רבו. ואף קנייני הרוחניות דעבד שייך לרבו כמבואר ממה שאמרו (יומא ע"ה א) במן שהוא לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלין דעומרו של עבד היה נופל לבית רבו דמאחר שעצמותו קנוי לו הרי אין לו שום מציאות מצד עצמו רק הכל לרבו על כן גם כל שפע מן השמים שיורד לו הוא לרבו. ובזה חשב שיוכל לקלוט כל שפע קדושה רוחניות השייך להם. אבל הקדוש ברוך הוא הקדים שקליהם דעל ידי זה הם מתיחדים עם דודם, ועל ידי זה נעשים חירות מכל ואין במציאות לקנותם לעבדים גמורים היינו בעצמותם ועצם נפשותם כלל. כי עבד עברי אין גופו קנוי כלל. ואפילו יהיה חטאו גורם מה שגורם עד שיוכרח לימכר לעבד מכל מקום עצמיותו אין נמכר:
ועל זה נאמר (דברים כ"ח, ס"ח) והתמכרתם וגו' ואין קונה, היינו שאי אפשר ואין במציאות לקנות כלל וזהו סיום כל התוכחה דאחר כל מה שעבר עליהם אין מציאות שימכרו להיות נקנים לקנין עצמיות כעבד כלל לפי שקניינו יתברך קודם כמו שנאמר (ויקרא כ"ה, נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים ואצלו אנו כאמה העבריה שכסף מקנתה הם כסף קדושיה וסוף לייעד לאישות. כי צורם מכרם (דברים ל"ב, ל') ואמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"א) זה אברהם אבינו ע"ה צור מחצבתם שהוא בחר במלכיות וחס ושלום שמכרם למלכיות, רק הוא מכרם להקב"ה כמוכר בתו לאמה ולא לאישות כשיחטאו ואין ראוים ליחוד גמור עדיין רק מקודם לשיעבוד אמה ואז הסגירם ה' למלכיות, כי הם עבדיו כמו שנאמר (ירמיה מ"ג, י') נבוכדנצר עבדו:
ועשרה נסיונות דאברהם אבינו ע"ה נעשו במתן תורה עשרה דיברות לישראל וכמו שאמרו ז"ל במשל דעשר מרגליות (תנחומא תשא כ"ד) ואבדה ואמר לו השושבין הרי אביה הפקיד בידך עשר מרגליות. כי הם גם כן ממש מרגליות כמותם ואז הוו לכסף קידושין. אלא דעדיין לא נגמר לנשואין עד לעתיד כידוע. ואחר חטא העגל שאבדו המרגליות דקידושין בא מצות השקלים לחזור ולעורר היחוד כנזכר לעיל וביהודה מיחדין את הארוסות גם כן כדי שיהיה לבו גס בה ועל דרך זה הם כל יחודים שבעת הגלות כמנהג יהודה:
וזהו קריאת פרשת שקלים לעורר ולהכין עצמו לקבלת שפע הקדושה שמלמעלה. ואחר כך פרשת זכור למחיית עמלק, שהוא התעוררות קדושת הברית שבתולדה דזרע ישראל וכשזה קם זה נופל כי הם זה לעומת זה ואם מלאה זו חרבה זו. ואחר כך פרשת פרה לטהר טמאים בהתעוררות קדושה שמצד עצמו ובהשתדלותו שבזה הוא טהרת טומאת מת על ידי טל תורה המחייהו על ידי מה שממית עצמו על דברי תורה דאדם כי ימות באהל כתיב (במדבר י"ט, י"ד) ומקיש אהלים לנחלים (ברכות ט"ז א) דגם הם מעלין האדם מטומאה לטהרה:
וזהו סדרן של שלוש קדושות מעילא לתתא כי כך קדושת ימי הפורים להיות הקדושה שופעת מלמעלה גם בעת שכרות שאין אתערותא דלתתא דעל כן סמכינן גאולה לגאולה כי גם גאולת מצרים היה כן הכנסת הקדושה מלמעלה הגם שלא היו ראוים לכך כלל עדיין דהללו וכו' והיו משוקעים כידוע רק אחר שהשפיע להם השם יתברך מקדושתו בקרב לבבם אחר כך באו גם לאתערותא דידהו באותן ימים שעד מתן תורה. וזהו פרשת פרה שאחר פורים:
[1] צריך כנראה לומר מבליע קרירות בתוך ליבות בני ישראל
[2] כלומר מתנהגים על פי ההלכה אבל זו התנהגות של עבודה זרה
תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ד
הלכה ג
ישרה אדם בארץ ישר' ואפילו בעיר שרובה גוים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישר' מלמד שישיבת ארץ ישר' שקולה כנגד כל מצות שבתורה וכל הקבור בארץ ישר' כאיל' קבור תחת המזבח:
הלכה ד
לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע אמר ר' שמע' במה דברים אמו' בזמן שאין מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא וכן היה ר' שמעון אומ' אלמלך היה מגדולי הדור ומפרנסי ציבור ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישר' קיימין על אדמתן שנ' ותהם כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי מלמד שהייתה כל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב:
הלכה ה
הרי הוא אומ' ושבתי בשלום אל בית אבי שאין תלמ' לומ' והיה י"י לי לאלהים ואו' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה וכן הוא אומ' בארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני י"י ולפני עמו וכי תעלה על דעתך שישר' מכבשין את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת וכן הוא אומ' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר ל' ע' אלהים אחרים וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה אלא דרש דוד ואמ' כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה שנ' ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי:
הלכה ו
ר' שמעון בן אלע' אומ' ישר' שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה הן כיצד גוי שעשה משתה לבנו והלך וזימן את כל היהודים היושבים בעירו אף על פי שהן אוכלין ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ומשמש עליהן עובדי עבודה זרה הן שנ' וקרא לך ואכלת מזבחו: