קדושת הפורים / הרב עמי דנינו שליט"א

הקדמה

בכל מועדי ישראל מצווים אנו לשמוח. אולם יותר מכל המועדים מצטיין יום הפורים בריבוי השמחה. לא זו בלבד שכבר מראש חודש אדר אנו מרבים בשמחה, אלא שגם איכותה של שמחת פורים בולטת בייחודה. ישנו עניין מיוחד בפורים שאין באף חג אחר. בפורים אנו מצווים על שמחה יוצאת דופן, עד כדי כך שחז"ל הורו לנו לשתות ולהשתכר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", לאבד את השכל ממש – עד כדי חוסר הבדלה בין רע לטוב, בין ארור לברוך.

הארת פורים

הרב קוק בספרו עולת ראייה[1], מחדד ומסביר מהו העניין המיוחד כל-כך בחג הפורים:

"ידענו מדברי חכמים אמתיים, שהארת פורים גדולה למאד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, וא"צ כ"כ להיות על משמרתו רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה, אבל בדברי הרשות, שראוי להשמר מהם בכל הימים, במה שהם מקלי' נוגה שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים, וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים, מי שהוא יהודי כופר בע"ז ומודה באמונת אל אחד המיוחד ב"ה, אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית ח"ו, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא".

ידענו מדברי חכמים אמתיים – חכמי הסוד, שהארת פורים גדולה למאד – ההארה של חג הפורים מגיעה ממקום עליון מאוד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם – ביום פורים ישנה הארה של קודש גדולה מאוד (במובן מסוים – נראה בהמשך – אפילו יותר משבת). ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול – כלומר, מכיוון שיש הארה גדולה מאוד ביום הזה, האדם מקבל סיעתא דשמיא להישמר מן הקלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, ואין צריך כל-כך להיות על משמרתו – בכל השנה כולה, האדם צריך לעמוד על המשמר, שחס ושלום יצר הרע לא יסית אותו מהחיבור אל הקודש. אבל בפורים אומר הרב, "אין צריך כל כך" לעמוד על המשמר. בפורים, שלא כמו בשאר השנה, מותר לנו לעשות מעשים שאסורים בכל השנה כולה, כיוון שיש הארה גדולה ביום הזה, שהיא שנותנת לאדם היהודי כוח מיוחד, והיא שעוזרת לו להישמר מן החטא.

הרב מיד מסתייג ואומר: רק שלא יעבור חס ושלום שום דבר מדברי התורה והמצוה, שחס ושלום אין עבירה מצוה – פשוט וברור שבחג הפורים אין לעבור עבירות במזיד ח"ו, ולא יאמר האדם 'אני מוגן' מפני אותה הארה המופיעה ביום פורים. אך מי שגולש בפורים אל הטומאה, אל דברי האיסור – בזה הארת פורים אינה מסייעת לו. במה היא כן מסייעת לו?  אבל בדברי הרשות, שראוי להשמר מהם בכל הימים, במה שהם מקליפת נוגה שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו  – הארת פורים מסייעת אך ורק לדברי הרשות, היינו לאכילה, שתייה ומלאכה. ישנם דברים הנמצאים בתחום הטומאה, שלא ניתן לקדשם. כגון אדם שאומר: "אני מעוניין להקים בית נאמן עם אחותי", או אדם הסובר שאכילת חזיר יכולה לסייע לו בעבודת ה'. זה לא בא בחשבון. דבר שהתורה אסרה – הוא אסור לחלוטין! "דברי הרשות"  אומר הרב, שייכים לקליפת "נוגה". כלומר, אם אדם במשך כל השנה מרבה בדברי הרשות – אוכל זולל וסובא, רודף אחרי הממון וכו' – אז קליפת נוגה נוטה לתחום הטומאה אצלו. לכן כל השנה כולה, עלינו להיזהר מדברי הרשות, לא להרבות בהם, כיוון שברגע שאדם מרבה בהם, אז ממילא יש לו נטייה לחבר את דברי הרשות אל הצד הרע, אל הטומאה. אבל בפורים, כיוון שהארת חג פורים "גדולה למאוד", אפשר להרבות בדברי הרשות! – אפשר לשתות יין, לאכול בשר, לשמוח, ולערוך שולחן כיד המלך. מכוח הארת פורים, אפשר 'למשוך' את דברי הרשות אל המצווה, ומהם – מדברי הרשות – אין "צריך כל כך להיות על משמרתו". יש מנגנונים אלוקיים העוזרים לנו לרתום את דברי הרשות אל המצווה[2].

כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים, וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים – לכאורה, מה קשור עניין פחדם של היהודים אל מה שקרה ביום הקדוש הזה? בפשט הדברים, היו מאומות העולם שרצו להתגייר ולהתחבר אל עם ישראל, "להתייהד". הסבר שני, מעמיק יותר: "עמי הארץ" שייכים אל דברי הרשות, אל הארציות, אל דבר שהוא לא קודש ולא טומאה. כלומר, עצם זה שרבים מעמי הארץ התייהדו, פירושו של דבר הוא, שהקודש הטה אליו את דברי הרשות![3]

חג פורים לעולם לא יתבטל[4], פורים הוא טעימה ממה שעתיד להיות "ביום ההוא", ביום שבו הקודש ימשוך אליו את החול, ואז ממילא "יהיה ה' אחד ושמו אחד". כעת מובן מדוע הרב חיבר את פורים לקליפת נוגה ("במה שהם מקליפת נוגה"). כשם שבחיים הפרטיים עלינו לחבר את דברי הרשות אל הקודש, ואין עלינו להישמר מהם בפורים, כך בחיינו הלאומיים: ככל שעם ישראל יחיה את הקודש יותר, כך יוכל הוא למשוך את אומות העולם ואת דברי הרשות אליו, וע"י זה יפריד אותם מטומאת עמלק. בפורים מה שקרה הוא שדברי הרשות – אומות העולם – נמשכו אל הקודש! נפרדו לחלוטין מטומאת עמלק, מהמן.

ממשיך הרב וכותב: מי שהוא יהודי כופר בעבודה זרה ומודה באמונת אל אחד המיוחד ברוך הוא, אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית ח"ו, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא  – ישנן שתי דרכים מרכזיות להתמודד עם עבודה זרה: האחת היא לשנוא את העבודה זרה, לתעב אותה. והשנייה היא להתייחס אליה כאפסות מוחלטת. ככל שנבין שלעמלק אין שום אחיזה במציאות, באותה מידה נוכל למשוך את החול, את דברי הרשות, אל הקודש. מרדכי לא משתחווה להמן בדיוק מהסיבה השנייה. מרדכי מתעלם מעבודה זרה לחלוטין![5], מרדכי יודע שכדי להתמודד עם הטומאה עליו להתעלם ממנה. לא לייחס לה כל חשיבות במציאות.

הארת הגוף

"והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון מה שהי' מקודם לכן מודעה רבא לאורייתא (שבת פ"ח.), וזה האונס לא הי' כ"א לגופים, כי הנפשות נהנות מאור העליון, וזהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצות, אבל הגופים עוד לא נתקנו לגמרי, ע"כ הי' כבד עליהם עול התורה, אמנם כאשר שחה לעפר נפשם והמן הרע רצה לשלוט בגופם, וכאשר הי' ד' להם לישועה נפדה גופם מהכוחות הרעים, ולא נמצא בהם רצון כ"א בלב אחד לאביהם שבשמים".

והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון מה שהיה מקודם לכן מודעה רבא לאורייתא –  הרב אומר חידוש עצום: על מה הייתה כפיית ההר כגיגית במעמד הר סיני? הרי אם עם ישראל אמר "נעשה ונשמע", לכאורה מה הצורך לכפות עליהם את ההר? אלא שלא הייתה כפייה חיצונית כלשהי. מעמד הר סיני היה מעמד נשמתי, רבש"ע הפגיש אותנו עם האמת המוחלטת, שבה הנשמה חוותה את הוודאות האבסולוטית ש"אין עוד מלבדו". "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו[6]" – אתה הראת לנו, פתחת לנו את רקיעי השמיים והראת בחוש ממש (!) שאין עוד מלבדך. האמת המוחלטת התגלתה לעינינו. לא היינו יכולים לומר אחרת. כאשר  חווים את האמת בוודאות מוחלטת, ממילא יש פה סוג של כפייה.

אם כן, כפיית ההר כגיגית הייתה  דווקא על הגופים של עם ישראל, הגוף לא נתקן עדיין מחטאי אדם הראשון ומחטאי מצרים, ולא היה הוא מסוגל לקבל את התורה מאהבה כפי שקיבלה הנשמה[7]. אבל בפורים "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל-זרעם ועל כל-הנלווים עליהם"[8], דורשת הגמרא על פסוק זה: "קיימו מה שכבר קיבלו"[9]. כלומר הייתה קבלת תורה מחודשת מעצמם, מרצונם. מכוח זה שהוספנו וחידשנו מצוות ביום פורים, בעצם קיבלנו עלינו את התורה. אפשר לומר, ששורש קדושת פורים נובעת מכך שקיבלנו את התורה מרצון גם על הגוף! שיא פורים בא לידי ביטוי בכך שהתברר לעם ישראל שהוא קרוב אל ה' לא רק מצד נשמתו, אלא אף מצד גופו. גם הצד הגופני רוצה להיות קרוב אל ה', בחינת וכל עצמותי תאמרנה מי כמוך, ה'! ולכן דווקא ורק בחג הפורים אין אנו חוששים מהתקשרותנו לצדדי החול, כיוון שאנו מחברים אותם אל הקודש.

וזה האונס לא היה כי אם לגופים, כי הנפשות נהנות מאור העליון, וזהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצות, אבל הגופים עוד לא נתקנו לגמרי[10], על כן היה כבד עליהם עול התורה – ולכן כפי שהוסבר לעיל, היה צריך כפייה דווקא על הגוף, אמנם כאשר שחה לעפר נפשם והמן הרע רצה לשלוט בגופם, וכאשר היה ד' להם לישועה נפדה גופם מהכוחות הרעים, ולא נמצא בהם רצון כ"א בלב אחד לאביהם שבשמים – כידוע, עמלק פגע בנו לפני שקיבלנו תורה בסיני. ולכאורה, מה הפריע לו לפני מתן תורה? הרי לא הייתה תורה, עם ישראל לא הטיף מוסר לשום עם ולשון, אלא היה עם כאחד העמים. אלא שזוהי ההוכחה הניצחת לקדושת הגוף הישראלי! צדדי הרוח לא מפריעים לעמלק! לא מעניין אותו אם יש נשמה אלוקית,  זה לא מפריע לו. לעמלק הפריע גופם של עם ישראל, קדושת הגוף שבאומה הישראלית.  עצם זה שהוא תקף אותנו ברפידים לפני מתן תורה, מורה על כך שהוא שונא את קדושת הגוף הישראלי, מצד עצם קיומנו. ובדומה לו, המן – שהיה מזרעו של עמלק – לא רצה שיתקיים אפילו יהודי אחד[11], אין ליהודים שום שימוש, שום תועלת! עצם קיומו של עם ישראל מוציא אותו מדעתו, זה שיש גוף יהודי קדוש מסתובב בעולם, זה מה שמפריע לו[12]. המן אם כן, שונא את ישראל מפאת קדושת הגוף הישראלי.

הדור קבלוה

עדיין לא מחודד מספיק איזו הארה ישנה ביום פורים, עד כדי כך שמכוחה יכולים אנו פעם בשנה "לעצום עיניים", ולהתבשם עד דלא ידע בין ארור לברוך.

כפי שהסברנו, לאחר העלייה הנשמתית שלנו, החלו מאבקי הגוף. כל זמן שהגוף לא נטהר, לא נזדכך, נוצר מאבק בין הנשמה שהתעלתה וקבלה מרצון, לבין הגוף הצר והבלתי מתוקן, שזה עתה – לפני מספר שבועות – יצא ממ"ט שערי טומאה ממצרים. הייתה אי-התאמה מוחלטת בין צדדי הגוף שמשכו כלפי מטה, לבין הנשמה המורה באופן מוחלט שאין עוד מלבדו.

הגמרא אומרת: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש".[13]

אומר רש"י במקום: "בימי אחשורוש – מאהבת הנס שנעשה להם", מרוב חיבת הנס שהייתה לעם ישראל, קיבלו עליהם את התורה מרצון. איזה רצון? – רצון גופני! הגוף שלנו רצה להתחבר לנשמה, להתחבר לאור העליון. עיקר עניינו של עמלק כפי שהסברנו הוא נגד הגוף. עמלק לא יכול היה להתגבר עלינו אם הגוף היה טהור ומזוכך. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים"[14], הנחשלים הם אותם אלה שלא היה להם כוח לעמוד במציאות החומרית, הם אלה שנטו מצד הרשות אל צד הטומאה. לכן אף במגילת אסתר עם ישראל נענש כיוון שנהנו מסעודתו של אותו רשע[15]. רק לאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והלכו אחר תאוות הגוף – רק אז הופיע המן.

לאחר שנפשם התעלתה, וכינסו את כל היהודים[16], הגוף שלנו התחיל להבין שאנו שונים בתכלית מאומות העולם, אפילו בצדדי הגוף[17]. כשעם ישראל שב בתשובה, גם גופם נטהר, וקבלת התורה התחדשה מצד הגוף, מצד קדושת הגוף, היינו שגם הגוף רוצה להיות מותאם לתורה.

"ולא נמצא בהם רצון כי אם בלב אחד לאביהם שבשמים", גם גופינו וגם נשמתנו יחדיו היו מכוונים מטרה לאבינו שבשמיים. ניתן לומר שלא ניצלנו רק מהמן אלא בעיקר ניצלנו מהרעיון של המן לטמאנו בטומאה גופנית. כאשר קיבלנו  את התורה ברצון גופני, היה לנו כוח להשתחרר מעל החומר.

עד שיפוח היום ונסו הצללים

"על כן ביום זה לעד הצללים ינוסו, ואף כי בכל ימי השנה הוא כעובד ע"ז (ע' ברכות ל"א :), מפני שהכח השכלי מסתלק, ויש ב' סיבות לזה, כי השמחה היא מעלה גדולה דבקה עם אור השכל בעצם, וכיון שהכלי צר אין הגוף יכול לקבלו כ"א כמדתו, אבל כשמתרבה יותר מדאי אין הכלי סובל את האור, והאור יוצא ומסתלק למעלה, ונשאר הגוף בלי אור, ומיד הוא מסוכן מהני דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, אבל ביום זה יש כאן ב' לטיבותא, חדא שעצם הכלי מזוכך הוא ויכול לקבל אור שמחה גדולה ולא-יתבטל, ועוד שאפי' אם יסולק אור השכל מכלי הגוף הנה כחות הגוף בעצמם כבר קדושים הם, ושומרים מכל רע ומדביקים עצמם לשלמות האמתית שבאור פני מלך חיים, ע"כ המצוה אז לבסומי, וממשיך אור גדול עי"ז כמבואר בדברי האריז"ל."

ע"כ ביום זה לעד הצללים ינוסו מפני שהכח השכלי מסתלק  – הצל מבטא אי-בהירות. החומר הוא צל, מחיצה לנשמה. ברגע שאנו מזיזים את המחיצה, האור הגדול נחשף בפנינו. כשהגוף נתקן לגמרי, הנשמה יכולה להופיע במלוא הודה והדרה, כי אין צללים, אין חומר. הנשמה תופיע בשיא גודלה רק כאשר צדדי הגוף יתוקנו.

חז"ל אומרים שהמשתכר ביום חול רגיל, כעובד עבודה זרה הוא[18]. בדומה לעובד עבודה זרה, בה האדם מאבד את שכלו הישר, השיכור מאבד את השכל שלו בעזרת השתייה, ומתוך כך מגיע לטעות במציאות.

ויש ב' סיבות לזה – שתי סיבות להגיע לקלקולים כתוצאה מסילוק השכל: כי השמחה היא מעלה גדולה דבקה עם אור השכל בעצם, וכיון שהכלי צר אין הגוף יכול לקבלו כי אם כמדתו, אבל כשמתרבה יותר מדאי אין הכלי סובל את האור, והאור יוצא ומסתלק למעלה, ונשאר הגוף בלי אור, ומיד הוא מסוכן מהני דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא  – ישנם שני דברים היוצרים בקרב האדם מפלה גדולה:  האחת היא שמחה מרובה, והשנייה היא השכרות. שמחה לא פחות מבלבלת משכרות. כמובן, לא מדובר על שמחה רגילה, אלא על שמחה מופרזת. הגמרא אומרת שתלמידי חכמים שברו כוסות יקרות בחתונת בניהם כדי להמעיט בשמחה[19]. אי אפשר לשמוח ללא גבול[20]. השמחה מטשטשת את הגבולות לא פחות ממה שהשכרות מטשטשת את הגבולות.

בפורים אתה יכול לקפוץ, לחבק ולשמוח עם הרב שלך. כיוון שפורים מוכן לזה, הארת היום מאפשרת את זה. אבל ביום רגיל צריכים יראת כבוד, כיוון שהשמחה מטשטשת את הגבולות. לא לחינם תקנו תעניות בה"ב אחרי החגים,  שלא מפאת שמחת החג יפרוץ האדם את הגבולות[21].

כשהמציאות החומרית צרה מלהכיל את השמחה אזי "אין הכלי סובל את האור, והאור יוצא ומסתלק למעלה, ונשאר הגוף בלי אור, ומיד הוא מסוכן מהני דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא"! – כמו שאנחנו לא רואים חיידקים שמסביבנו, כך יש חיידקים רוחניים המקיפים אותנו כל הזמן ומאיימים להפילנו ברשת היצר הרע. ברגע שיש נתק בין הגוף לבין השכל, ברגע שיש איזו אקסטזה של שכרות או שמחה יתירה, אותם חיידקים רוחניים תוקפים, ואז ממילא האדם יוצא מרוסק לחלוטין, כל המציאות החומרית שלו, כדברי הרב, נמצאת בסכנה.

 אבל – אומר הרב: ביום זה – בפורים, יש כאן ב' לטיבותא – לטובה, לחיוב, חדא שעצם הכלי מזוכך הוא – הגוף עצמו מזוכך, הגוף עצמו 'משדר' תורה, חי תורה, הנשמה מופיעה בגוף, ומתוך כך אין חוששים לאבד את השכל, ויכול לקבל אור שמחה גדולה ולא יתבטל – הגוף יכול להכיל שמחה כי בפורים תיקנו את הגוף, אז הגוף יכול ומסוגל להכיל יותר שמחה[22].

לכן אפשר להבין מדוע שאר החגים יתבטלו וחג פורים לא. פורים הוא בבואה של מה שיהיה לעתיד לבוא. פורים הוא גילוי של המגמה האלוקית הסופית, בה יש התאמה שלימה בין הגוף לבין הנפש, בין הצדדים החומריים לצדדים הרוחניים. רק מי שמסלק את שכלו בפורים מסוגל להרגיש את מה שנכתב בשורות האחרונות, יכול לחוש את ההתאמה בין הגוף לנשמה.  "אז ימלא שחוק פינו[23]" – רק אז, לעתיד לבוא, נשמח ללא גבולות, כיוון שאז תהיה התאמה מוחלטת בין הגוף לבין הנפש. נחיה את פורים ביום-יום שלנו. נחיה בעולם כזה בו לא תהיה סתירה בין צדדי החומר והרוח.

ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף הנה כחות הגוף בעצמם כבר קדושים הם, ושומרים מכל רע ומדביקים עצמם לשלמות האמתית שבאור פני מלך חיים, על כן המצוה אז לבסומי  – מכוח הארת יום הפורים ישנה שמירה מיוחדת על האדם, ולכן לא חוששים אנו לשתות ולאבד את השכל, כיוון שיש הגנה מצד קדושת היום! וממשיך אור גדול עי"ז כמבואר בדברי האריז"ל.

שיכור? תתפלל!

"ולולא דמסתפינא הי' נ"ל, דאף שבכל הימים שתוי אל יתפלל, מ"מ ביום זה הואיל ומצותו בכך לא מטריד, זולת שיכור גמור שצ"ע אם הוא מהמצוה. כי עיקר טעם שתוי אל יתפלל י"ל מפני שהתפילה היא העלאה למעלה כקרבן לד', ואם נמצא בענינו דבוק רע הרי הוא מקריב ע"ג מזבח העליון דבר שאינו ראוי לקדושה, אבל ביום זה כחות הגוף ג"כ מקודשים לשמים, והאור חופף עליהם בכל גוני".

ולולא דמסתפינא היה נראה לי, דאף שבכל הימים שתוי אל יתפלל, מכל מקום ביום זה הואיל ומצותו בכך לא מטריד, זולת שיכור גמור שצ"ע אם הוא מהמצוה. הגמרא אומרת, וכך נפסק להלכה[24] ששיכור אסור לו להתפלל. מדוע? כיוון ששיכור מסלק את השכל,  ואם הוא מסלק את השכל, נשאר הגוף, ואז ממילא – הוא מתפלל רק על הגוף, ופוסק השו"ע, תפילתו תועבה[25]! לכן כל השנה אסור להתפלל כאשר האדם שיכור. אבל ביום פורים, שהגוף מזדכך ונהיה טהור גם מבלעדי השכל – אז אין בעיה שהשכל מסתלק אפילו כשאתה מתפלל!  כי כל הגוף קדוש[26]!

כי עיקר טעם שתוי אל יתפלל יש לומר מפני שהתפילה היא העלאה למעלה כקרבן לד' –  מלשון קירבה אל ה', ואם נמצא בענינו דבוק רע הרי הוא מקריב על גבי מזבח העליון דבר שאינו ראוי לקדושה –  כי הוא נכנס אל הקודש עם המומים שלו, עם גופו הטמא והמלוכלך, אבל… ביום זה – יום פורים כחות הגוף גם כן מקודשים לשמים (!), והאור חופף עליהם בכל גוני – האור העליון הנובע מכוח הארת פורים, חודר לנבכי הגוף החומרי שלנו, בעיקר אם נסלק את השכל!

מלאכה הותרה

"וע"כ י"ל דה"ט דמלאכה לא קבלו עלייהו בפורים, דכהיום אין הגשמי מתנגד לרוחני, ע"כ בכל יו"ט, שעיקר התכלית של כולם שיהי' מקרא קודש להתענג על ד', לא יתכן להיות עסוק במלאכות חול, שהן שייכות לל"ט מלאכות דמעלמא דאתלטיא, משא"כ היום שנהפכה הקללה לברכה, ואפי' עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה, כי נפל הקיר הטח תפל עלי שיח קודש, ועשרה כתרין דמסאבין נשברו בחדא זקיפא דעשרת בני המן, ע"כ האור מגולה ע"י המגילה. ובין בדברים ודעת לנפשך ינעם".

לעומת שאר החגים, רק בפורים הותרה מלאכה. יום שאסור במלאכה, מעיד על כך שהוא יום קדוש יותר, ואילו יום שהותר במלאכה, פוחת בקדושתו. אבל הרב לוקח את היתר המלאכה ביום פורים, לגובה אחר לגמרי.

כדי להבין מה הרב מתכוון פה, יש להקדים הקדמה קצרה:

כידוע, האנושות התקללה והחלה לעסוק במלאכה לאחר חטא אדם הראשון. הצורך לעבוד נבע מנקודה של ירידה, של חטא. באידיאל, היה עדיף להגיע למציאות העליונה ולדביקות בה' ללא המלאכה.

במשנה ממוינות המלאכות האסורות בשבת לל"ט אבות מלאכה. "לט" בארמית  – היא קללה. עמקם של הדברים הוא שכל המלאכות שאדם חייב לעשותן בימי החול נובעות מחטאו של אדם הראשון ומהקללה שנענש בה "בזעת אפיך תאכל לחם"[27], אבל לפני החטא, במצב האידיאלי, היה כל העולם מוכן ומזומן לאדם, וכל חפצו היה מונח לפניו אף בלי שיצטרך לעמול. במאמר מוסגר: שבת היא מעין עולם הבא ולכן נאסרו המלאכות שנובעות מהקללה של עולם הזה.

מסביר הרב: המלאכה היא קללה רק כאשר יש אינטרס מנוגד בין הגוף לבין הנפש. כאשר הגוף לא משדר תורה, כאשר הגוף לא מוכן להופיע את הקדושה הטמונה בו, אז באמת צריך להוסיף עליו את עול המלאכה, ובעזרת המלאכה הוא ניצל מהיצרים והמחשבות הרעות. אבל בפורים – כאשר הגוף כבר נתקן – אין צורך לשבר את הגוף עם מלאכה, כיוון שהגוף עצמו קדוש, הנשמה שבגוף מופיעה במלוא עוצמתה והדרה. לכן מגודל עוצמת קדושת יום פורים, לא נאסרה מלאכה. כיוון שאין סתירה בין המציאות החומרית לבין הרוחנית. זה שפורים הותר במלאכה, מעיד על קדושתו ועליונותו, שהמלאכה ביום זה היא עצמה קודש! בשאר החגים אי אפשר לחבר בין המלאכה לבין הקדושה, יש חוצץ, יש צל! פורים הוא מין השראה לעולם המתוקן לעתיד לבוא, בוא לא תהיה סתירה בין הקודש לבין החול.

ועל כן יש לומר דהאי טעמא דמלאכה לא קבלו עלייהו בפורים, דכהיום אין הגשמי מתנגד לרוחני, על כן בכל יום טוב, שעיקר התכלית של כולם שיהיה מקרא קודש להתענג על ד' – ביום טוב אפשר להתענג על ה' רק ע"י ביטול ממלאכה. כיוון שהמלאכה מפריעה לנו לגלות את הקודש שבנו, אנו מתנזרים ממלאכה, מהמציאות החומרית, ונפגשים עם הצד הרוחני, ולכן לא יתכן להיות עסוק במלאכות חול, שהן שייכות לל"ט מלאכות דמעלמא דאתלטיא – לא יתכן לעסוק במלאכות ששורשן הוא מעולם הקללה של "בזיעת אפך תאכל לחם", מה שאין כן היום – בפורים שנהפכה הקללה לברכה, ואפילו עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה, כי נפל הקיר הטח תפל עלי שיח קודש, ועשרה כתרין דמסאבין נשברו בחדא זקיפא דעשרת בני המן, על כן האור מגולה על ידי המגילה. ובין בדברים ודעת לנפשך ינעם.

סיכום

בפורים יש לנו את היכולת להכיל את הקדושה בתוך הגוף. פורים במילים אחרות, הוא חג העתיד, חג ה"והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[28]. הבבואה של מה שיהיה לעתיד לבוא. כי נפל הקיר הטח תפל עלי שיח קודש – הרב רומז פה ליצחק שיצא לשוח בשדה[29]. רש"י במקום מביא שיצא יצחק להתפלל[30], ואילו רשב"ם סובר שיצחק יצא לבדוק מה קורה עם המטעים והשדות שלו[31]. לפי מה שלמדנו עד כה, אין סתירה בין רש"י לרשב"ם, כי יצחק לא ראה נתק בין עולם הרוח לעולם החומר. פורים הוא בחינת יצחק, איזה שילוב אדיר בין עולם הגוף והרוח. ועשרה כתרין דמסאבין – עשרה צדדים של טומאה נשברו בחדא זקיפא דעשרת בני המן –  בני המן היו אלה שחצצו בפני הקודש. ברגע שהם נפלו ונשברו, אזי נשבר הקיר החוצץ בין החומר לבין הקודש, ואז ממילא לקודש יש אפשרות להתגלות בממדים החוליים, מבלי שאלו יפריעו לנו. ע"כ האור מגולה ע"י המגילה – בפורים אנו מגלים את האור, מגלים שיש לנו יכולת להשתמש בצדדי החול ללא שום סתירה לעולם הרוח. כל זאת – כמובן – בתנאי שבמהלך השנה אנו שוברים את עשרת בני המן הנמצאים בקרבנו, מפילים את כל מה שחוצץ בינינו לבין הנשמה, את כל החומר ואת כל הארציות. מסיים הרב: ובין – תבין בדברים ודעת לנפשך ינעם – כפשוטו. הנפש מדושנת עונג לאחר דבריו המופלאים של הרב.

 

 

יהי רצון,

שנזכה לקבל כולנו קדושת פורים באמת.

 

[1] חלק א, תלט, לעשות פורים.

[2] "כימים אשר-נחו בהם היהודים מאויביהם" (אסתר, ט, כב). ניתן לומר ע"פ זה, שביום פורים ישנה איזו מנוחה מהאויב הכי גדול של האדם, הלא הוא יצר הרע העומד לפתחנו. ביום פורים אנו בטוחים שלא יארע לנו דבר רע, מכוח קדושת והארת היום.

[3] גם אומות העולם מתחלקים לשלושה ממדים: קודש, טומאה ורשות. עמלק שייך לדברי הטומאה. אין לו מקום בעולם, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים", לא שייכת בו קדושה. עם ישראל לעומתו, שייך אל דברי המצווה, אל מימד הקודש. אומות העולם עיקרם הוא עסקי החול, פיתוחם ותרבותם. מחד גיסא, הם לא מנוגדים באופן טוטאלי לעם ישראל, ומאידך – הם לא שוחרי שלום גדולים… הם באמצע, בדברי הרשות. לא בקודש, ולא בטומאה. עמלק מושך את דברי הרשות (אומות העולם) אליו, ועם ישראל מושכים את דברי הרשות אליהם, אל הקודש, בחינת אור לגויים. גם במגילה חילוק זה מופיע בשלושה ממדים: אחשוורוש, מרדכי ואסתר. בתחילת המגילה המן עולה לגדולה, ומושך את אחשוורוש אליו, לצד הטומאה, ובכך מבקש לאבד את כל היהודים, לאבד את הקודש בעולם. המהפך הגדול התרחש כאשר מרדכי ואסתר הטו את אחשוורוש אל הקודש. יוצא, שלאומות העולם אין התנגדות מוחלטת לעם ישראל, אל הקודש, אלא רק לעמלק. כשעם ישראל עולה לגדולה וממלא את ייעודו, אומות העולם נוטים לצד הקודש. פורים, הוא מעין חזון אחרית הימים שבו הקודש מושך את החול, את הארציות, את דברי הרשות – אליו. כלומר, מגמתם של מרדכי ואסתר, להפריד את המן מאחשוורוש, זה בעצם מטרתו של עם ישראל – להטות את אומות העולם אל הקודש. ודבר זה, הוא מגמת העולם כולו.

[4] חז"ל (מדרש משלי, ח) למדו מהאמור על ימי הפורים "וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח) כי לעתיד לבוא כל המועדים עתידים להיות בטלים, למעט ימי הפורים שאינם בטלים לעולם.

[5] חז"ל אומרים שהיה המן עושה עצמו אלוה, וי"א שהיה צלם של עבודה זרה תלוי לו על צווארו תמיד, על כן לא היה מרדכי כורע ומשתחוה להמן.

[6] דברים ד לה

[7] "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת, פח.) הרב קוק מתרץ כי 'נעשה ונשמע' אמרו הנשמות, שהרי הן נהנות מהאור העליון של התורה, ואדרבא זהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצוות (רמב"ם הל' גירושין פ"ב הל"כ), וכפית ההר כגיגית הייתה רק לגופים, ששקעו במצרים במ"ט שערי טומאה וזה עתה יצאו משם ולא נתקנו עדיין לגמרי מטומאתם, ולכן לא היו נכונים במעמד הר-סיני לקבל תורה, עד כדי כך שהקב"ה 'נאלץ' לכפות גם על הגוף את קבלת התורה. מה שהתחדש בפורים הוא שעם ישראל קיבל את התורה ברצון אף בצד הגופני-חומרי שלו, היינו שגם הגוף יהיה מוכן לקבל עליו תורה, לא רק הנשמה.

[8] אסתר ט, כז.

[9] שבת פח ע"א.

[10] "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו איש לפתח אהלו" – משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם" (רש"י, במדבר יא, י).

[11] "ולמלך אין-שווה, להניחם" (אסתר ג, ח).

[12] "דכתיב (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק לכך הי' שונא עמלק המילה שהוא שייך לישראל דוקא ולא לגוים לכך כתיב אצל עמלק (דברים כה, יח) אשר קרך בדרך ויזנב את הנחשלים אחריך ואמרו במדרש (תנחומא תצא, ט) מה של בית עמלק עושים היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין אותם כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת הא לך מה שבחרת ע"כ, וכל זה מפני כי עמלק הוא עיקר וראשית הגוים לכך מאסו במילה שהיא מיוחד לישראל כאשר היו גוברים על המן שהוא מזרע עמלק היה זה בזכות המילה שהיא רחוקה מן עמלק שהוא ראשית הגוים ולכך אמר (מגילה טז, ב) וששון זו המילה" (אור חדש למהר"ל, הקדמה, א). עמלק חתך את מילותיהן של ישראל, כיוון שהמילה מסמלת את קדושת הגוף הישראלי.

[13] שבת פח, א

[14] דברים, כה, יח.

[15] שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. (מגילה יב, א).

[16] "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז).

[17] "צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים ג"כ פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל" (אורות ישראל ה, ח).

[18] ברכות לא, ב

[19] ברכות ל, ב

[20] חז"ל מלמדים אותנו שעבודת ה' צריכה להיות בחינת "גילו ברעדה" (תהילים ב, יא), ודורשת על זה הגמרא (ברכות ל, ב): שבמקום גילה שם תהיה הרעדה, ובמקום הרעדה שם תהיה הגילה. השמחה איננה מטרה לעצמה. השמחה צריכה להיות מנוף להתעלות. הגילה חייבת להיות מלווה עם הרעדה, עם הפחד, עם האחריות, עם הידיעה ממה שמצפה מאתנו, ממה שמחכה לנו.

[21] תענית בה"ב, תענית שני וחמישי ושני, הוא מנהג של יהדות אשכנז לצום שלושה צומות רצופים, בימים שני וחמישי ושני הראשונים בחודש חשוון ובחודש אייר, שני וחמישי בשבוע הראשון לחודש, ויום שני בשבוע שאחריו. באשר לטעם המנהג, יש אומרים שכיון שהמועדים פסח וסוכות עלולים לגרום לאנשים לבוא לידי עבירה וקלקול מכוח שמחת החג, תיקנו להתענות אחריהם כדי לכפר על עבירות אלו (תוספות קידושין פא ע"א ד"ה סקבא בשם יש אומרים) אך מכיוון שלא נהוג לצום בחודש ניסן ותשרי, דוחים את הצום לתחילת החודש שאחריהם. וסמכו תעניות אלה על איוב, שהוא, לאחר ימי המשתה העלה עולות, "כי אמר איוב אולי חטאו בניי" (איוב א, ה).

[22] לא לחינם בפורים, גם מי שמשתכר מסוגל לומר דברי תורה מסודרים, כיוון שיש התאמה בין הגוף לנפש!

[23] תהלים קכו, ב

[24] שו"ע סימן צט, א

[25] כלשון השו"ע שם.

[26] מדהים לראות איך הרב לוקח את התפיסה הרוחנית ופוסק אותה להלכה.

[27] בראשית ג, יט

[28] זכריה יד, ט

[29] בראשית כד, סג

[30] לשון רש"י: לשוח – לשון תפלה, כמו (תהלים קב א) ישפוך שיחו.

[31] לשון רשב"ם: וילך יצחק לשוח בשדה – כדכת' וכל שיח השדה. כלומר לטעת אילנות ולראות עניני פועליו.