שלום לכולם, אנחנו חוזרים למסלול השיעורים שלנו. אנחנו בפרשת פנחס, שהיא המשך ישיר של הפרשה הקודמת. סוף פרשת בלק לאחר שבלעם עוזבו, אומר לו בלעם עיצה על הזנות עם בנות מואב. ובאמת 24 אלף אנשים מתים במגפה, וטרגדיה גדולה תוקפת את העם. זימרי בן סלו לוקח את כזבי בת צור ומקשה קושיות על משה רבינו, פנחס עוה מעשה ומשיב את חמתו של ה' מעל בני ישראל, פנחס מקבל כר מאוד גדול להיות כהן עולם, ואז מגיע הפסוק הראשון פה אצלנו:
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה שמתו בה עשרים וארבעה אלף אנשים וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: המניין הזה שונה מאוד משאר המניינים הקודמים שהיו פה. עלינו לברר מדוע הקב"ה מונה את עם ישראל פה.
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: אנחנו נמצאים ערב הכניסה לארץ, הם מודיעים לעם שעוד מעט הולכים להיכנס לארץ וצריכים להיספר.
(ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ה) רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: (ו) לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי: (ז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: נקודה מאוד מענייינת שיש במניין הזה שמאוד שונה מהמניין בפרשת המדבר, זה שכאן המניין נמנה לפי משפחות ולא לפי פרטים. "חנוך" יש לו משפחת החנוכי, חצרו משפחת החצרוני, לא מונים אותם כפרטים אלא כמשפחה. מה פשר השינוי הזה? ולא עוד, אלא שזה מוליד שינוי נוסף: בפרשת במדבר ספרו אותם ע"י מחצית השקל, ופה כל ראש משפחה מונה את המשפחה שלו. מה פשר ההבדל הנוסף הזה? אולי זה קשור לשאלה הבאה: מה הסיבה של המניין? יכול להיות שיש פה סיבה אחרת שגורמת לצורת המניין להיראות אחרת? מופיעה פה נקודה מעניינת שהיא תהיה מרכז הלימוד שלנו: כל משפחה פה בסופה מוסיפים לה בסוף את האות י'. חנוך משפחת החנוכי, וכן על זה הדרך. יש פה משפחה אחת אותה משאירים כמו שהיא, והיא 'ימנה.. ועליה רש"י שואל
(ה) משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם האומות טוענות כנגד עם ישראל: אם עמצרים שלטו בגוף שלכם וודאי שהם שלטו גם בנשים שלכם! אז האבות שלכם זה המצרים בכלל! כך מבזים האומות את עם ישראל, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם מדוע ה' זה שמעיד שאנחנו בני אבותינו? מדוע נתינת השמות האלה היא שמעידה? ולמה דווקא עכשיו בסוף שנת הארבעים? היה ראוי לספור את העם דווקא בסמוך ליציאת מצרים ולא עכשיו. ועוד, שם ה' ידוע שמתחיל בי-ה, אז למה בשמות זה הפוך שהי' בסוף החנוכי? ולא להיפך?. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב ד) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלואי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף:
הסיבה של המניין לפי רש"י לפסוק א':
ויהי אחרי המגפה וגו' – משל לרועה שנכנסו זאבים בנות מניין משולות לזאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. אבל רש"י לא מסתפק רק בהסבר הזה, אלא מוסיף ואומר: דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין ההסבר השני של רש"י מדבר על משהו מאחר לגמרי: משה רבינו הולך להיפטר מהעולם עוד רגע, משה הולך להחזיר את הצאן לקב"ה? תספור אותם. אז לפי הפירוש הזה מדוע התורה מדגישה ואומרת "ויהי אחרי המגפה'? מדוע הדגש הזה?
בתחילת ימי העולם מצאנו עוד מקום שהופיע בו זנות, והוא דור המבול. חז"ל אומרים שהדבר המושחת ביותר אצלם היה הזנות, עד כדי כך שבעלי חיים זנו אלו עם אלו. הקב"ה מבקש מנוח שיעשה את התיבה כדלהלן:
(יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:
(טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: מדוע כל כך קריטי שאלו יהיו המידות המדויקות? אומר הקב"ה לנוח שהוא הולך להיכנס לתיבה…
(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: כלומר הדבר הראשון שאני רוצה שתתקן זה הנושא המשפחתי הזוגי. בתיבה אנחנו צריכים לתקן את הנושא הזוגי, ולכן תכניס שניים שניים לתיבה. אותם בעלי חיים בודדים ששמרו אמונים לבני הזוג שלהם הם שיכנסו לתיבה. המבול מתחיל לרדת…
(יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: כל ההרים הגבוהים ביותר מכוסים במים. ויש נתון מאוד מעניין:
(כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים: ההרים הגבוהים היה מעליהם עוד חמש עשרה אמה. בדומה לשטח התיבה שהגיעה ל15 אלף מטר מרובע.
(ז כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: גם פה המספר 15 מוזכר.
מקור נוסף מאוד מעניין מופיע במשנה, בתיאור שמחת בית השואבה:
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים יש פה חמש עשרה מעלות שהיו 'מחברות' את הנשים לגברים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. שואלת הגמרא כנגד מה חמש עשרה שיר המעלות?
חמש עשרה מעלות. אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה, אמר ליה: שמיע לך הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד? מדוע דוד עשה חמש עשרה שיר למעלות? – אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין של המזבח, דוד המלך הכין את כל הקרקע לבניין בית המקדש, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא מימי התהום רצו להתפרץ החוצה ורצו להחזיר את העולם למבול שישטוף את העולם, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן דוד המלך אמר 15 שיר למעלות וזה הוריד את המים. – אי הכי, חמש עשרה מעלות?היה צריך לומר 'יורדות' מיבעי ליה! אמר ליה בוא אני יגיד לך את הסיפור צורה אחרת: הואיל ואדכרתן (מלתא), הכי אתמר: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? מי יודע אם מותר לכתוב את שם ה' ולשים את זה במים וע"י ירדו המים אבלשם ה' ימחק? ליכא דקאמר ליה מידי לא היה מי שיאמר לו תשובה. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו מי שיודע תשובה ולא אומר יחנק. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה . אמר ליה אחיתופל: שרי מותר. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי. באמת הגיעו המים למקומם למטה ונרגעו.
בכל אופן, רואים שהדבר המרכזי הבולט בגמרא זאת זה המספר חמש עשרה.
שנים רבות אחר כך, בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהו ה מלך הצדיק ּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה מה זה כפל המילים מת אתה ולא תחיה?
(ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:
(ג) אָנָּה יְקֹוָק זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: אגב לא מובן מדוע הנביא אומר לו למות מה הוא עשה איזה חטא היה לו
(ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא <העיר> חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר יְקֹוָק הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר:
(ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְקֹוָק: עוד שלושה ימים אתה תהיה כל כך חזק, ביום השלישי מהיום אתה תהיה כל כך חזק שתוכל ללכת לבית המקדש. לאחר כל זאת אומר הנביא לחזקיהו:
(ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
שואלת הגמרא: מאי כי מת אתה ולא תחיה – מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? מה עשיתי שאני צריך למות ככה? אמר ליה הנביא: משום דלא עסקת בפריה ורביה אתה לא עוסק בחיבור של איש ואישה, ולכן מת אתה ולא תחיה. ממשיך חזקיהו ואומר ומסביר שלא עשיתי זאת כי ראיתי שיצא לי בן רשע… אומר לו הנביא נו מה אתה עושה חשבונות שמיים, ולבסוף מסכים חזקיהו לישא אישה. לאחר כל זאת מבשר לו הנביא שיוסיפו לו חמש עשרה שנה…
על אחת הדרשות המפורסמות בין איש לאישה "זכו שכינה ביניהם" אומר רש"י:
זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שמירת אמונים.
שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה.
לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
מדוע המילה אש נבחרה לבטא את חוסר הקשר בין איש לאשתו? מדוע דווקא האיש מקבל את היוד והאישה את הה"א? יש כנראה איזה קשר לזה שהאישה היא ה"א והאיש הוא י'. אגב, י+ה בגימטריא זה חמש עשרה.
אומר הנביא ישעיהו:
ִּבטְחוּ בַיקֹוָק עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְקֹוָק צוּר עוֹלָמִים: בשני האותיות של י + ה יצר ה' את העולמים. ואומר רש"י:
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' – למדך שכלם נבראו ביום ראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בראם שנאמר (ישעיה כו ד) ביה ה' צור עולמים בשני אותיות הללו של השם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א (רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו"ד לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת כה"א זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם:
האות ה' מבטאת את העולם הזה, והי' מבטאת את העולם הבא. למה ה' קשור לעולם הזה? אומר רש"י כי יש לה את הפתח למטה, שגם אם נפלת יש לך פתח לחזור חזרה, י' לעומת זאת היא נקודה אחת. האיש כנגד הי' שהוא עולם הבא, והאישה היא כנגד הה"א שזה העולם הזה. האיש הוא עולם הבא האישה היא עולם הזה.
נרחיב קצת: מה הנקודה המרכזית שיש בעולם הזה ואין בעולם הבא? בעולם הזה זה עולם של השתנות, של התקדמות, אני יכול להפוך מרשע לצדיק. לעומת זאת בעולם הבא מה שהגענו אליו זה הנצח אין שינוי, הדרגה הרוחנית שאליה הגעת זה הדרגה בה תישאר, זה עולם קבוע נצחי. בעולם הזה אפשר להשתנות.
מי יותר בר שינויים? הנשים. אפילו בצד הפיזי של הריון ולידה, תקופת המחזוריות. כל הזמן אישה עוברת שינויים. פתאום האישה היא עולם ההשתנות, לעולם הגבר שמשדר את העולם הקבוע השכלי. קשה מאוד לטלטל אותו. העולם הזה ותהפוכיותיו מייצגות את האישה.
יש פה שני עולמות שנפגשים, עולם הזה שמשתנה ועולם הבא הקבוע הנצחי שלא משתנה. בטבע זה בא לידי ביטוי בשמש והירח. השמש היא הקבועה המאירה הירח לעומת זאת משתנה כל הזמן, לקראת ט"ו בחודש שהוא מלא. כשהאיש מקרין לאישה באופן מלא בט"ו (15), אז הירח מלא.
לכן חייבים את החיבור הזה בין הי' לבין הה' בין האיש לאישה. אם אתה רוצה לבנות בית שיש בו מעשיות שיש בו עולם הזה לבין העולם הבא לערכים לתורה לנצח לגודל למוסר לאידיאלים – צריך שיהיה זכו, שיהיה י+ה.
עוד מקור שמדבר על זה:
תניא, רבי יהודה אומר: כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר: +תהלים ט"ז+ שובע שמחות [את] פניך, אל תיקרי שובע אלא שבע; ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר: +תהילים י"ב+ למנצח על השמינית, על נימא שמינית; של עולם הבא עשר הנבל של עולם הבא יש לו עשר שיערות שאפשר לנגן עליהם. אומר רש"י במקור: בנבל עשור – של עשר נימין ולעולם הבא משתעי מדכתיב שיר חדש לשון זכר דשירות העולם הזה לשון נקבה שירת הים, זה שירה של עולם הזה. כדאמר במכילת' כשם שנקבה זו יולדת עוברת איזה שינוי כך תשועות הללו סופן לילד צרות אבל שיר של עולם הבא ל' זכר שאינו יולד. הוא יהיה קבוע הגאולה תהיה נצחית.
כל הדברים האלו כותב הכלי יקר:
דור המבול חטא בזנות, ומאז הי+ה מהדהד לנו ברקע, הכל חמש עשרה. התיבה, מעל ההרים, שיר המעלות, וכו' – זאת המגמה – חיבור האיש והאישה. לחבר את הי' והה'.
שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה החיבור הזה בין העולם הזה לבין העולם הבא, הקשר בין האישה לאיש, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח ע"ב) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם הם גרמו לעצמם שהמים יהיו רותחים שהאש תבער בם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות חמש עשרה כפול עשר. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו:
וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י.) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות לא יהיה לך לא עולם הזה ולא עולם הבא. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ע"ב) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו' לא רק שהם מתו בעולם הזה אלא גם אין להם חלק לעולם הבא, כי הם קלקלו שם יה, הם החריבו אותו. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) 'לא אמות כי אחיה' מה זה לא אמות כי אחיה? מדוע הכפל מילים הללו? אלא לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, 'ואספר מעשה יה' אני בונה בית! אני עסוק בלחבר אותי עם אשתי כל הזמן! כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר 'הנני יוסיף' מלה זרה בדקדוק כי הל"ל 'הנני מוסיף' אלא לפי ש'הנני יוסיף' ר"ת 'יה' להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו:
וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה כלומר אין סיבה שהמים ישטפו את העולם הזה כי אנחנו מתוקנים, וכנגד זה עושים חמש עשרה מעלות בין הגברים לנשים בשמחת בית השואבה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה.
וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול למה לא אישתך עם ציריה? להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה יש שלימות במשפחה! וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה.
וכן ארז"ל (סוכה נא ע"ב) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור:
, שנאמר: +תהילים צ"ב+ עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, ואומר: +תהילים ל"ג+ הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש! אפילו תימא רבי יהודה, לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כי נבל, קרי ליה נבל.
וכן מצאנו ביוסף שה' העיד עליו שלא חטא שהוסיף לו את שמו בשמו: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:
נחזור אלינו.
יש טענה מאוד חזקה כלפי עם ישראל שהאבות שלהם הם לא אבותיהם.
בארץ ישראל יש תכונה מאוד גדולה שהיא מקיאה את מי שנכשל בנושא של תקופת המשפחה.
ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דוקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם, על כן נאמר החנוכי הפלואי, וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. האומות טוענות את זה רק כאשר הם ראו שנפלנו בתחום הזה עם המדינייות, לכן דווקא עכשיו הם טוענות את זה כנגד עם ישראל. ודווקא כאן צריך להעיד עליהם שאלה שזנו מתו.
מדוע מקדימים את הה' לפני הי' בשמות?
וקדימת ה"א ליו"ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה"א נתונה לאשה והיו"ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי שמע מינה שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות (ויקרא רבה לב ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשיטים, על כן הקדים ה"א של יה ליו"ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באימותם.
עוד דבר:
זה המניין האחרון לפני הכניסה לארץ, אחת הטענות שיש לערבים כנגדנו זה שאנחנו לא עם ישראל, הם טוענים שאנחנו לא שומרים על דתינו וכו', ולכן אנחנו לא בני אבותינו.
אנחנו מגיעים לארץ ושואלים אותנו אומות העולם: אתם אומרים שהייתם בני אברהם יצחק ויעקב? אז תסבירו לנו מה היה עם בנות מואב? מכוח מה אתם באים לנשל אותנו מאדמתינו?
בא הקב"ה ומעיד עליהם: אני מעיד שכל אחד מהעם הוא הבן של אבא שלו! שבטי יה עדות לישראל!
דווקא בכניסה לארץ הקב"ה מעיד בנו ואומר אני מעיד בכם שאתם בני אברהם יצחק ויעקב! כל מי שנכנס הוא קדוש וטהור! ולכן יש לכם את כל הזכות המוסרית לבוא ולומר אנחנו הבנים של אברהם יצחק ויעקב!.
(ח) וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב: (ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: ס
(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי: (יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי: (יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם: ס
(טו) בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי: (טז) לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי: (יז) לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי: (יח) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: ס
(יט) בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי: (כא) וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי:(כב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:ס
(כג) בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי: (כד) לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי: (כה) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת: ס
(כו) בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי: (כז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: ס