ספר גבורות ה' עוסק בהתהוות של עם ישראל. כטבעו של המהרל בכל מקום הוא לוקח נושא מסויים ומפרק אותו לגורמים, במובן הזה של כל נקודה ובכל פרט מהעניין שבו הוא עוסק בכל פרט יש עניין רוחני שצריך לדבר עליו.
ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש על מצות ומרורים יאכלוהו (שמות י"ב). כבר נתבאר לך כי הפסח קרבן הפסח מורה על שהוא יתברך אחד, ולכך נצטוו שאסור לאכול הפסח בשני חבורות (מכילתא פרשת בא) שאם כן היה זה חלוק ופרוד וכל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים שהרי עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים, כמו שאמר יתרו (שמות י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו' ועוד יתבאר זה לקמן יתרו שעבד את כל העובדי עבודה זרה, ידע לבסוף כי אין עוד מלבדו לבסוף. כשאני אומר שה' אחד פירושו של דבר שזה אחד ולא שניים, היינו שיש גורם אחד במציאות שיצר את המציאות פועל בה ועושה בה כרצונו, יצר ובנה ומשכיח הוא לבד ואין בלתו. זה התברר ביציאת מצרים. אגב יש דין מיוחד בקרבן פסח שאם לא שחט אותו לשמו לא יצא ידי חובה, קרבן פסח צריך להיות לשמו כי אנחנו עוסקים עכשיו בייחוד ה'. יחוד ה' פירושו של דבר שהקב"ה יחיד שיצר את המציאות ושולט בה. הדבר הזה לא התברר עד יציאת מצרים. "ושמי ה' לא נודעתי", כלומר המציאות של הופעת ה' שמהווה את המציאות, היווה את המציאות ויכול לשנות את המציאות, הדבר הזה לא היה נגלה, לא היה גלוי, אלא לאבות הוא התגלה באל-שדי, דרך כוחות הטבע דרך המציאות הטבעית שאנחנו רואים לנגד עינינו. והכל הופיע בניסים נסתרים. ביציאת מצרים התחדש חידוש גדול, וזה כל המטרה של יציאת מצרים לספר באוזני הבנים את כל אשר התעלל ה' במצרים, היינו איך ריבונו של עולם פועל במציאות כמציאות אלסטית שיכול לשנותה לכאן ולכאן. רק הבורא יכול לעשות את זה. זה מה שאמר החבר למלך כוזר, "אני מאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב שהוציא את עם ישראל מארץ מצרים", למה לא באלוקי השמיים והארץ? כי זה המציאות הטבעית שאין אנו יודעים מי יצר אותה, לא התברר בחוש מי יצר את המציאות. מה שהתברר ביציאת מצרים שה' הוא אחד, אחד הכוונה במובן הזה שאין שני לו ואין שני כוחות שפועלים במציאות ונראה בהמשך למה אוכלים מצה ומרור, שהם שני הפכים שמרות שאנחנו רואים מציאות הפוכה מהאחרת, צריך לדעת שגם זה וגם זה מאת ה'. כך שאין גורם במציאות שפועל מבלתי ה'. זה מה שהתברר בסיני בנוסף, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" כלומר אים מציאות בעלת חישבות שפועלת במציאות מבלעדי ה', אין דבר כזה לכן אומר המהר"ל כל עניינו של הפסח הוא יחוד ה'. אחדות ה'. אפילו משה רבינו לא מוזכר בהגדה. אין גורמים אחרים. לאחר מכן נדבר על שליחים וכו', אבל בליל הזה שבה התבררה האמונה הצרופה שאין אחר מבלתו, לא מכניסים שום גורם ולא מזכירים שום גורם. הכל ריבונו של עולם. אני ולא שליח וכו'. ריבונו של עולם הולך ומכה, דווקא הוא ולא אחר. להראות את ההופעה הגלויה היחידה איך הקב"ה שולט במציאות ומיילא אם אתה שולט במציאות אתה גם מהווה את המציאות. זה יסוד ידוע וברור שאי מציאות שאם אתה לא בראת אתה לאי ודע לשנות את המציאות ולעשות בה ככל העולה על רוחך. מי שיצר את המציאות יודע לשלוט בה. לכן אומר המר"ל אם עניינו של החג זה לדבר על יחודו של ה', כל ההלכות של קרבן פסח הם קשורים ליחוד ה'. הדבר הבסיסי זה שזה קרבן אחד לא שני קרבנות. נראה שיש הלכה נוספת שאסור לשבור עצם בקרבן, מדוע? אז הפשטנים אומרים זה לא דרך מלכים. אבל אומר המהר"ל זה לא הסיבה אלא הסיבה זה בלילה הזה אסר לעשות פעלות שמורות על שניות. שניות הכוונה פגיעה ביסוד האחדותי. לכן המהר'ל אומר שגם לא אוכלים בשתי חבורות! למה? מה הבעיה? לא. אלא חבורה אחת שמתכנסת סביב קרבן אחד במקום אחד. לא מתחלקים ולא מתפצלים. ברגע שאני מדבר על אחדות ה', ואם אנחנו מדברים על היצירה העם ישראלית אז כמו שהוא אחד גם עם ישראל אחד. יש פה מציאות של עם אחד. אין מציאות של חג שבה רואים את האחדות של ישראל יותר מחג הפסח שבו כולם עומדים בפתח העזרה מכניסים את הקרבנות יוצאים עם הקרבנות, מציאות ןןןפלאי פלאים. כשיבנה בית המקדש, איך מחזיקים מליונים שם… אז אומר המר"ל כל עבודות הפסח קשורות להדגשת יחוד השם. זה מה שצריך להבין שאין שום גורם במציאות מלבדו. אומר נפש החיים סגולה בדוקה, אם אדם רוצה להינצל מן החטא תמיד יעלה בדעתו "אין עוד מלבדו", הרי באמת למה אנחנו חוטאים? כי נאחנו חושבים שיש עוד גורמים שצריך להתחשב בה כמו היצרים שלנו וכו'. אבל אם אנחנו יודעים שאין גורם מבלעדי ה' לא נחטא. מכל מקום לענייננו לא אוכלים שתי חבורות. ומפני זה היה קרבן פסח מורה על אחדותו יתברך, וצוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאתו שהוא אחד יבאו פעולות מחולקות למה מצה ולמה מרור? המהר"ל מסביר מימד עמוק מאוד, ע"פ הרעיון הכללי של יחו ה'. מה יש במצה ומה יש במרור?. ולא נאמר כי אחר שהוא אחד פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות, כי האש שיש בו טבע אחד אינו פועל רק פעולה אחת לחמם, והמים שיש בהם טבע אחד אין פעולתם רק לקרר. ואין הדבר הזה בעליון יתברך כמו שהיו סוברים המינים שאמרו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר המהר"ל עומד על שורש העבודה זרה בעולם, שורש העבודה זרה זה כשהם ראים שני הפכים. איל הים, אל השמים, אל הארץ וכו' – פירושו של דב שהעולם מחולק לרע וטוב, מחולק ליסודות שונים. אומר המהר"ל אוכלים מצה ומרור. העיקרון הוא שהקב"ה אחדותו מתגלה גם בהפכים. היינו גם במציאות שלכאורה נראת הפך, ולכאורה נראה שהיא לא באה ממנו. כמו שאמרו בזמן ירמיה, מפי העליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר לא יכול להיות שמה' יצא גם רע וגם טוב, לכן כל אחד פנה לעבודה זרה אחרת…. , כלומר מן אחד לא יבא דברים מחולקים, אבל האמת אינו כך אבל אלא הוא יתברך אחד ומיוחד כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים ונודע אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות שהוא הגואל ומביא השעבוד כמו שגאלנו ממצרים והוא הביא השעבוד על ישראל ברור שכל שיעבוד מצרים הוא תכנון אלוקי. תכנון של קורא הדורות מראש, שראה איך לבנות את עם ישראל איך ליצור אומה ישראלית, כבר מראש הוא תכנן את הציאות הזאת שעם ישראל יעברו מרורים עד הדרך לגאולה. הגאולה והשעבוד, זה אגב היסוד של ההגדה, היסוד של ההגדה זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. הגנות זה עבדים היינו, השבח זה דינו וכו'… כל ההגדה בנויה מהעיקרון הזה שהמהר"ל עכשיו מדבר עליו. שיסוד ההפכים הוא אחד, שורש ההפכים הוא אחד. אין רע וטוב במובן הזה שכל אחד עומד בפני עצמו. אגב זה ההבנה למה חשוב להתחיל בגנות. הדבר אחדזה שאין הדבר הטוב ניכר אלא מהופכו. אם אתה רוצה להכיר מה זה מתוק צריך לטעום מר. זה במובן התחושתי. אבל במובן היותר עמוק פירושו של דבר זה שאי אפשר להגיד אל הטוב אם אתה לא עובר את התהליך של היסורים של השעבוד של העמל. גזירות ועבדום ועינו אותם זה גזירה עוד בטרם לידת האומה הישראלית. היינו היה פה תכנון אלוקי. אז מתחיל בגנות וכו' פירושו של דבר שהתהליך הוא תהליך אחד שנראה בהתחלה כמר כמשהו קשה מאוד ביחס למציאות, אתה רואה איך העבר מחונן את המציאות. מאוד מעניין שהדגם של מתחיל בגנות ומסיים זה מכירת יוסף. מכירת יוסף מתחלה בגנות. כל הגלגול למצרים היה באופן כזה של מתחיל בגנות "אתם חשבתם לרעה … ואלוקים לטובה" המכירה של יוסף נראת על פניו כמשהו שללי מר מאוד. חלק מהתהליך זה להתחיל בגנות. היינו המציאות הקשה היא חלק מהבניין. המשבר הוא שבר הוא חלק מהתיקון. ואי אפשר להגיע למדרגה העליונה אם עם ישראל לא היה עובר את התהליך הזה. הרב אומר שחייב את הכוח הדוחק המלחיץ הכוח שכונס את כל הכוחות פנימיה לתקופה ארוכה, וכשמגיע הזמן שהכל מבשיל אז הכל יוצא בעוצמה גדולה. הלחץ במצרים היה לעבד בפנים את הכוחות שיש לאומה הישראלית שלא יצאו. הרג מדמה את זה לעץ בחורף שמכנס את הכל בפנים. יש מציאות שיש זמנים שבו כל הכוחות צריכים להיות כנוסים בפנים ואין למהר להוציאם החוצה כי אם נוציאם לפני הזמן הם יגדלו בצורה קטנה יותר. יש כוח של כינוס של התכנסות פנימית שאתה עוצר את הכוחות בפנים, ואז כשמגיע זמן ההבשלה הם יוצאים בשיא הפריחה. לא היה אפשר לוותר על עבדות ישראל במצרים כי זה חלק מהבניים הגדול של ישראל. לא היינו מגיעים למדרגה של ישראל, החשיבות המיוחד של ישראל לולא התהליך הראשוני הזה שבו עברנו את התהליך של הכניעה והעבדות הגדולה.
הרב כותב במקום אחר שיש משהו טוב בעבדות, שאנחנו עם שיכולים להיכנע, עם שיכול לומר נעשה ונשמע, עם שיכול לומר אני מוכן להיות כפוף לריבונו של עולם. התהליך הזה שעברנו במצרים השריש בנו את מידת הכניעה לקבל את ריבונו של עולם כאלוקינו. לכן אומר המהר"ל שכל תהליך, גם ההפכי הכל בא מאת ה', זה הכוונה יחוד ה'. שאתה מבין שגם התהליך של הרע שנראה כהסתר פנים הוא גם מאת ה'. . ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה המורה על האחדות על מצות ומרורים למה מצות ומרורים? אומר המהר"ל: המצה מורה על הגאולה כאשר ידוע והמרורים על השעבוד לומר כי הכל בכחו שהוא המוחץ והוא הרופא לפי זה יוצא שהמצה היא מייצגת את הגאולה, מרור זה על שמיררו את חיינו, ובעז"ה בענין הזה נאריך לקמן. מרור מובן, אבל איך המצה היא הפך המרור? יסביר בהמשך זאת המהר"ל. ואל תאמר הרי המצה אינה מורה על הגאולה, רק בשביל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כי גרשו ממצרים וזה לא היה בלילה קודם שיצאו בשלמא המרורים שפיר מורה על שעבוד ישראל אבל מצה שהוא מורה על הגאולה איך היה מורה על הגאולה ועדיין לא היה זה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. המהר"ל מתקשה בקושי גדול. המצה מציינת את הגאולה לפי המהר"ל, עוד רגע נסביר. המהר"ל שואל שאלה אחרת אם כל המצה יהא על שם שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ, וזה היה ביציאת מצרים, בזמן שהם לא נגאלו. הרמב"ן אומר תירוץ מעניין, שה' ידע שהבצק לא יחמיץ… יגרשו אותכם תצאו ביפזון איך שאתם תצאו אל תדאגו לכלום ובדרך ה' ישמור עליכם, ה ידע שהבצק לא יחמיץ, ומכיוון שה' ידע היא רומזת על הגאולה… ממשיך המהר"ל:, אם תרצה תוכל לומר כמו שפירוש הרמב"ן שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידין לצאת בחפזון, שכן אמר (שמות י"א) בשלחו כלה גרש יגרש אתכם בעל כרחו, וכמו שגלה להם שיגרש אותם בעל כרחם, כך גלה להם שלא יספיק בצקת שלהם להחמיץ שכל כך יגרש אותם. אמנם לקמן יתבאר דלא קשיא מידי והוא נכון כאשר אמרנו עכשיו הוא מסביר מדוע מצב מורה על הגאולה שעיקר המצה מורה על הגאולה כמו המרורים שמורה על שעבוד, כי המרירות מורה שעבוד כל דבר שנפעל ממשהו, פירושו של דבר שהוא משועבד למשל המהר"ל אומר שהמים חומריים, כי למים אין צורה עצמית הם מקבלים התפעלות מהכלי שבו הם נמצאים. כל חומר בהגדרה שלו כחומר יש בו התפעלות יש בו תכונה שהוא גמיש לגורם עליון שהוא פועל עליו. מים אומר המר"ל הם הכי נפעלים. כל דבר חומרי נפעל לפי היוצר לפי רצונו. הדבר הרוחני הוא לא נפעל. הרוחני ביותר זה ריבונו של עולם שלא מושפע מבריותיו, הוא עצם שלא תלוי בשום גורם. זה המציאות העליונה. אומר המר"ל כל דב שמבל נפעלות מגורם אחר הוא חומרי. עם ישראל ברגע שהוא נפעל מהמצרים, המצרים השפיעו עלינו. מכל מקום המרור מציין את השעבוד, אם המצה היא הפך המרור המצה מסמלמת את הגאולה את החירות. למה המצה מסמלת את הגאולה?, לפי שהאדם מתפעל נפעל הכוונה, המרור, כשאדם אוכל דבר מר יש לו תנועה של נפעלות, תנועה לא רצונית של גורם שהשתלט עליו, זה המרירות שהייתה במצרים, הכוונה שהם פעלו עלינו הפעילו את כוחם בצורה הכי קשה הכי מענה עלינו. מן המרירות כמו שמתפעל המשועבד לכך המרורים מורים על השיעבוד, וכן המצה שנקראת מצה בשביל שאין בה טעם כלל והאוכלה לא יקבל שום התפעלות יש כמה מאפיינים מצה שהיא רומזת על הגאולה המאפיין הראשון הוא שאסור שיהיה בה טעם. מסביר המהר"ל למצה אין נפח אין טעם היא קש כמו ע פירושו של דבר שהיא דבר שלא מתפעל משום דבר שפועל עליה. כלומר אין שום גורם שפועל עליה היא עומדת בפני עצמה וזה חירות וזו הגאולה. להיות בן חורין זה כשאתה לא משועבד לא עפוף לגורם כזה או אחר, זאת חירות. חירות פירוש הדבר שיש לך עמוד שדרה ואתה לא נד כמו קנה הנד ברוח. מצה מעצם טבעה שאין בה טעם אין בה גורמים אחרים שנמצאים בה אלא יש בה רק בה את מה שיש בה. במצב יש כמה גורמים שחייבים לדבר עליהם: המהר"ל טוען שהמצה היא כנגד הגאולה, מדוע? מה יש בחמץ מה יש במצב ולמה שני הדברי האלה מורים על הגאולה?
יש שני מרכיבים שמרכיבים את המצה, האחד זה מים וקמח. דבר נוסף זה הזמן. הזמן הקצר ביותר לאפות את המצה. מה זה חמץ? חמץ זה השעור היינו התוספות שמעבר למים והקח, וב' זה הזמן. מה זה קשור לעניין הגאולה? אומר המהר"ל שני דבירם: האחד הוא שאנחנו חיים בעולם מורכב עולם הומר שבו אנו נמצאים הוא עולה מורכב, כומר יש בו כלמיני גורמים שמרכיבים את העולם שלנו, ככל שהדבר מורכב יותר פירושו של דבר שהוא יותר חומרי יותר כוחות החומר פועלים בו. אומר המהר'ל שעולם הרוח זה העולם הפשוט. כשנאי רוצה לדבר על נשמה אני לא מדבר על משהו מורכב אלא על משהו נשמתי אוורירי כזה. עולם פשוט, אצל המהר"ל עולם פשוט הוונה שבא מעולם עליון עולם שמיימי. בא מריבונו של עולם. ככל שהדברים שייכים למימדים הרוחניים, הם יותר פשוטים לא במובן שזה פשוט. אלא הכוונה שפחות שייך בו עולם ההתפעלות ועולם השינויים ועולם ההפסד. שייך למימדים האלוקיים הנצחיים שפועלים במציאות. הנשמה מחייה את הגוף כלומר העולם הנשמתי שבאדם מחייה את הגוף. כלומר ככל שהדבר הוא יותר פש במובן שאין בו הרכבות חומריות מדברים כאלה ואחרים, אז הוא יותר שייך למימד האלוקי הנצחי, יותר שייך למימד שפועל על המציאות ולא שנפעל. לכן המצה שייכת לפי המהר"ל לעולם פשוט.
כשמשה היה בשמיים היה אכל רחני שממנו היה ניזון. ניזון מזיו השכינה, הכוונה שיש יסוד רוחני שמזין את האדם. ואותו יסוד רוחני הולך ומתגשם ביציאת מצרים במן. העולם שלנו, מתחיל מלמעלה. ויוד מהרוחני ביותר ומתברר באחיזות גשמיות. אז בעצם מה זה המצב? המצה היא הדגם הכי מוחשי והכי קרוב, הכי ממחיש את העולם הרוחני שנמצא למעלה. כלומר ככל שאנחנו ניצוק בבצק עיסה עשירה, היא יותר רחוקה מהיסוד הרוחני שיש במצה. אומר המר"ל שהמצה היא מהעולם הפשוט הרוחני שתמיד פועל ולא נפעל. לכן ככל שאני יותר קרוב למימד הרוחני האלוקי אני יותר פועל במציאות. לכן משה רבינו לא נס ליחה ולא כהתה עינו, לא בגלל נס, אלא בגלל שהוא היה איש האלוקים, ואיש האלוקים עולם החומר אינו פועל עליו אלא הוא מעצב את עולם החומר. המצה שהיא באה מעולם רוחני פירושו של דבר שהיא נותנת את החירות במובן הזה שאתה נותן את עצמך מבלי שכוחות אחרים פועלים עליך. מימד נוסף זה המימד של הזמן. זמן בהגדרה קשור לחומר ומקום, זה זמן. כשאני רוצה להגדיר משהו חומרי אני מגדיר אותו איפה הוא נמצא ובאיזה זמן הוא נמצא. כל דבר חומרי התהוותו הוא בזמן. אין מה לעשות. אדם רוצה לזרוע לחרוש לקצור לוקח זמן. כל מציאות חומרים היא נתונה תחת הזמן. אומר המהר"ל מזה שהתורה אסרה את מימד הזמן, פירושו של דבר שהמצה מבטאת המימד הבלתי נגמר. המהצ אומר המר"ל היא לא תחת הזמן. לכן הגענו בחיפזון, כי חיפזון הוא הדגם, הוא המדמה את המציאות של גאולה כי אנחנו לא היינו נתונים תחת הזמן, "ואשא אתכם על כנפי נשרים" כמעט כפשוטו. כי גאולה פירושו של דבר שאתה מתנתק מהמקום שבאת. אתה לא שייך אל המקום הזה, אתה מתנתק בבת אחת. אגב במקדש לא אפו לחמים חוץ מקרבן תודה ששם צריך להכיר תודה גם על הרעה והטובה, במקדש אסור לאפות חמץ כי במקדש אתה נמצא תחת מימד רוחני מוחלט. ורז"ל שמשו השתמשו בלשון מצה על דבר שאין בה טעם כלל לקרא אותו בשם מצה שקראו (שבת ע"ט ע"א) שלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ מצה, בשביל שאין בו דבר כלל, לפיכך המצה היא על חירות שכך הוא ענין החירות שאין בו התפעלות כלל חירות זה שאני לא נפעל מגורמים אחרים. חירות במובן הזה שאתה לא הולך אחרי דברי הבל שמושכים אותך. וכמו שהשעבוד נרמז במרור על שם המרירות המופלג המורה על שעבוד כי כל מרור האוכלו מתפעל מן מרירתו, כך מורה המצה על חירות שאין בה התפעלות זהו ענין החירות בעצמו:
ועוד דע כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן זולת השם יתברך שאינו נופל תחת הזמן למה בחיפזון!? אומר המהר"ל שהחיפזון של יציאת מצרים זה להראות שהיציאה הייתה רק ע"י ה' ולא ע"י גורם אחר. החיפזון אומר המהר"ל מורה על שיציאת מצרים הייתה מהלך אלוקי, ולמהלך אלוקי אין זמן. הגאולה במצרים הייתה גאולה מעולם הרוח ע"י ריבונו של עולם. שם אין המזן פועל במובן הזה שזה צריך לקחת הרבה זמן כי צריך להוציא את ישראל במצרים. למה 10 מכות? 10 מכות זה בשביל מצרים לא בשבילנו. המציאות שריבונו של עולם פועל במציאות היא מיידית. כל מערכת הזמן קשורה למימד החומר למימד האדם. מתי נוצר הזמן.? כשאדם נוצר. מה זה עולם הנצח? מה זה עולם אינסופי? עולם אינסופי זה כשמושגי הזמן קצרים מלהכיל אותו.
אבל על הגאולה העתיד כתוב שלא בחיפזון תצאו, כי ה' רוצה שנגאל את עצמנו. במצרים הקב"ה עשה הכל בשבילנו. להגיד שהגאולה לא תלויה בנו היא מתחילה מה' בלבד, כל גאולת מצרים היא יצירה אלוקית שאין לנו שום מגע יד בה. אומר המהר"ל לכן קרבן פסח אסור לשבור בו פסח, ולכן הוא צלי, צלי מאחד. כל הדבירם שקשורים בפסח מורים על אחדותו של ה', מראים איך ריבונו של עולם פועל במציאות.
זה מה שצריך לספר לילדים. ביציאת מצרים צריך לספר את הסיפור הזה שריבונו של עולם הוא הגורם היחיד שפועל במציאות. וככל שנהיה יותר קשורים למימד האלוקי של החיים אנחנ לא נחמיץ את החיים. החמ. השאור הוא מתסיס את העיסה. הוא מוסיף טעם אחר, ממילא יש פה מימד של שיעבוד, לא סתם חז"ל אומרים שיצר הרע הוא השעור שבעיסה. הוא פועל על האדם מהצד הלא טוב שבו. האדם נפעל מהצד החומרי, המימד של הזמן הוא הגורם הדומיננטי. ככל שנתעלה יותר לטעום את טעם המצה. בזה צריך לישון בליל פסח. צריך לישון עם טעם מצה בפה. עם טעם האמונה, עם האמונה שרק מכוחו נהיה יותר חירותיים יותר רוחניים נהיה אנשים יותר גאוליים במובן הזה שהמצה מסמלת את הגאלה. ומתוך זה שנדע לגאול את עצמנו, נגיע לגאולה השלימה העתידה. ולכך אסר להם החמץ שהויתו נעשה בזמן וצוה על המצה שהויתה בלא זמן, ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות המצה שאין לה המשך זמן כלל ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה אלהית שאין בה זמן. ולפיכך נתן הכתוב הסבה באכילת מצה שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, זכר מלך מלכי המלכים אצל זה, וביאור זה כאשר היו רוצים להכין עצמם אל הדרך לצאת והתחילו לעסוק בבצק, לא הספיק בצקם להחמיץ שגאולתם היתה בלא זמן, להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת לא מצד המזל שהוא גשמי פועל בזמן, וכך היה גואל אותם הקדוש ברוך הוא בלי המשך זמן כלל כאשר אמרנו, לפי שיצאו לא על ידי מזל ולא על ידי שאר כח שהם נופלים תחת הזמן רק על ידי הקדוש ברוך הוא שאינו נופל תחת הזמן ולפיכך גאל אותם בלי זמן, ולכך צוה על המצה קודם שיצאו ממצרים, לאכול המצה עם הפסח, ודבר זה אמת ברור כאשר תדע ענין מצה. ועוד פרשנו כי המצה פשוטה שהרי אין בה שאור, וכל דבר שהוא פשוט מבלי שמצטרף אליו דבר הוא ענין החירות, שהרי המשועבד יש בו צירוף שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו משעבד בו, ומי שהוא בן חורין עומד בעצמו אין לו צירוף כלל רק עומד בעצמו, ולפיכך ראוי מי שיצא אל החירות אל המצה שהיא פשוטה מבלי צירוף שאור, וזה בעצמו לשון מצה שבא על דבר שהוא פשוט. ואסר החמץ שיש בו צירוף שאור ודברים אלו בארנו למעלה גם כן, והם דברים ברורים אמתיים באין ספק ועוד יתבאר בעזרת השם יתברך: