בכל הדורות כשהיה לנו התמודדות מול העולם, פחות היה לנו התמודדות מול אדם פרטי, אלא הייתה התגוששות בין שני עמים, עם ישראל מול מצרים, עם ישראל מול עמלק (במובן הרוחני), מלכי כנען, והתמודדות הזאת יצרה גושים הגוש היהודי מול הגוש הגויי, פחות התייחסו למנהיג שהתמודד מול הצרה או מול הגזירה או מול המלחמה, למרות שמדי פעם כתבו מי ערך ונלחם, בגדול ההתמודדות לא היתה מול אדם פרטי אלא מול עם ועם. גם הגדרה של מלחמה זה הגדרה של שני עמים שנלחמים זה בזה, אין אדם שלוקח על עצמו מלחמה פרטית, מלחמה במהות שלה היא מלחמה ציברוית. אגב זה היה הכעס של יעקב על שמעון ולוי, שסבר שאין לצאת להילחם באופן פרטי בשכם.
והנה לכאורה בפורים רואים שהמלחמה מתחילה בהתגוששות פםרטית של מרדכי מול המן, לולא ההתגושוות הזאת, אם מרדכי היה כורע ומשתחווה יכול להיות שלא הייתה פורצת מלחמה. פתאום אנחנו רואים במגילה התמודדות של מרדכי היהודי ומתגרה בהמן. חז"ל היתה להם ביקורת על מרדכי קשה, התגוששות של מרדכי מול המן שבסוף יצרה את התהליך הזה של הגזירה. אז חז"ל כבר רצו להביא לנו את ההבנה שזה לא רק אדם פרטי. נכון שהטריגר נקודת המוצא, הזעף והכעס של המן על מרדכי מתחיל ממרדכי, אבל צריך לזכור שזה רק סיבה לגזירה, אבל זה לא באמת עיקר המגילה. עיקר המגילה זה התמודדות מול שני עמים. אבל אין ספק שעל פני השטח נראה כי ההתמודדות היא אישית מול מרדכי והמן, לאט לאט נחשוף ונראה שזה לא התמודדות אישית אלא התמודדות שנגגזרת מכוח המהות של מרדכי שהיא לא מהות פרטית אלא מהות ציבורית. ואז המגילה אומרת ככה…
1-אסתר ב
(ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: יש פה פירות יתר על מידה שבו אנחנו מפרטים מה המוצא של מרדכי, מאיפה הוא בא. ולכאורה מה זה קשור מאיפה הוא בא ומה זה חשוב בנקודת הזמן הזה? אם זאת מלחמה מה זה משנה מאיפה בא מרדכי. לא רק זה, יש לנו פה בעיה אמיתית מה המוצא של מרדכי, מצד שני הוא איש יהודי מצד שני הוא איש ימיני. 'יהודי' לכאורה משבטי יהודה, 'ימיני' לכאורה בנימין. לכאורה מרדכי יש בו שילוב של שני שבטים. והמגילה מציינת את זה. כלומר אם כבר מרדכי הוא מחולל הגזירה, ההתגודוות הראשונה שהביאה להמן להוציא את גזירתו, אז יש לנו פירוט מיהו מרדכי. ועל זה הגמרא דנה מה פשיט יהודי וימיני ונתנה כמה וכמה הסברים. נעסוק באחד.
אומרת הגמרא:
2- מגילה יב
קרי ליה יהודי – אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני – אלמא מבנימיןקאתי! – תחליט: או או! ממשיכה הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה. ככה פוטשט ר' יהושע בן לוי. יש בו שני יסודות של שני שבטים, שאגב תמיד הלכו ביחד, "אנוכי אערבנו".. בזה שיהודה ערב לבנימין במצרים וכך הביא את יעקב להסכים שהוא ירד להביא את אוכל ואח"כ להביא את שמעון, זה היה עריבות הדדית שגילה יהודה כלפי בנימין. ואומרים הפרשנים מאז אותה ערבות בנימין ויהודה הולכים ביחד. היה להם צלע של בית המקדש שהיה חלקו מבנימין חלקו משבט י הודה. יהודה ובנימין לאורך כל הדורות כולם… אגב גם אנחנו אנחנו צאאצים או של יהודה או של בנימין. אם כבר יש לנו זהות של שבטים אז אנחנו או מיהודה או מבנימין. הערבות הזאת בעצם יצרה איזה קשר עז וקשר עמוק בין השבטים בי שבן בנימין ליהודה. יוצא לנו כאן דבר מעניין: יש לנו שילוב של שתיים גם יהודה גם בנימין.
והשאלה שנשאת היא האם יש משהו בתכונת השבטים הזאת שיש לה את המתכון להתמודד עם הגזירה המיוחדת שהיה בימי מרדכי ואסתר. כלומר אם יש משהו ביהודה ומשהו בנימין שצריך את שניהם כדי להתמודד עם סוג הגזירה הזאת שהיתה לנו פה בשושן במלכות אחשוורוש. והתשובה לזה מופיעה בנציב… הנציב אומר שיש הבדל בין מלכות שאול שהיה משבט בנימין למלכות דוד שהיה משבט יהודה, זה שתי סוגי מלכויות שתי סוגי הצלחות שתי סוגי שלטון שונים זה מזה, והשילוב של שניהם הוא נצרך להתמודדות עם המן. כדי לפרט את זה נראה את הנציב על כמה פסוקים: אגב מאוד מעניין שמשניהם יצא מלכות, הראשון זה משמואל שאמרו שיש לו מלכות מבינימין. אומר לנו הנציב ע"פ כמה פסוקים גם מהתנ"ך וגם מהתורה, שרואים שסוג השלטון וסוג ההכרה במלחמה שלנו מול אומות העולם יש הבדל בין בנימין לבין יהודה, כתוב ככה:
3- שמואל יד
מו) וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם:
(מז) וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: ביטוי מעניין מאוד. מה זה ירשיע? אבל אצל דוד כתוב "ויהי לכל דרכיו משכיל". מה ההבדל בין משכיל למרשיע? נראה שלא לחינם אצל שאול נאמר מרשיע ואצל דוד משכיל. כי כשבלעם הרשע שנתנבא על מלכות בית דוד הוא אומר ככה:
(מח) וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ:
4-במדבר כד
(ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:
(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:
פסוק ז' אומר הנציב "וירום מאגג" נלחם שאול, ותנשא מלכותו. כלומר יש מלחמה ושאול מתנשא לאחר הניצחון הגדול… אבל פסוק ח' אומר הנציב שהנבואה של בלעם לא נשארת בשאול אלא היא עוברת לדוד המלחך… "יאכל גוים צריו ועצמותיאם יגרם וחיציו ימחץ".. מה זה? רואים משפט הפסוקים שתנשא מלכותו זה מלכות העומדת במקומה, כשקוראים את הפסוק השני נראה סוג של הכרעה במלחמה שונה לחלוטין משהיתה אצל שאול.
במקור שלוש הפסוק האחרון…. מה ההבדל בין הצלה לבין 'חציו ימחץ'?
אומר הנציב:
5-הנציב במדבר
עצמותיהם יגרם. הנה בשאול המלך כתיב [ש"א י"ד מ"ז] ואל כל אשר יפנה ירשיע, וגבי דוד המלך כתיב [ש"א י"ח י"ד] ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם, אבל הנפקא מינה שביניהם ההבדל בין שאול לבין דוד שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו, ורק מפיל ומחליש אותם, נמצא אינו מצליח את אומתו, אלא מרשיע את שכנגדו אצל שאול נאמר מרשיע, כלומר אני מנצח אותך אבל זה לא הכרעה מוחצתת, השתקתי אותך לכמה זמן. אחרי זה אתה מתאושש מהמלחמה ואתה שוב פעם יוצא למלחמה כנגד. שאול ההכרעה שלו היתה מקומית. הוא היה מרשיע במובן הזה שזה היה נקודתי לא לאורך זמן.. .אבל אצל דוד המלך: ויש מתגבר וכובש תחתיו, וזהו הצלחת האומה, וזה היה הנפקא מינה בין שאול לדוד, שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו, ודוד היה כובש ומעמיד נציבים כל מה שהיה כובש היה מעמיד שר נציב שולט על האומה שכבש אותה עכשיו, כדי שהיא לא תרים ראש, כדי שלא תהיה לה הווא אמינה לקום עוד פעם. זה מה שקורה לצערנו עם החמאס שמרימים תראש כל כמה שנים. מלכות בית דוד יודעת לנצח ולשמר את הניצחון לאורך זמן. לכן דוד כשכבש היה מעמיד נציבים שלטון צבאי כדי שלא יוכלו למרוד פעם נוספת. "לכן בכל דרכיו היה משכיל"! הכרעה מוחלטת. יהודה ובנימין זה סשני סוגי מלכות, יש מלכות בית דוד של יהודה שהיא יודעת להתחיל דבר ולגמור איתו עד הסוף. זה מה שקרה לכאורה עם שאול שאול נלחם בעמלק אבל לא הרג את כולם, מי שעשה את המלאכה זה היה דוד "ולא אשוב עד כלותם" אני לא מאפשר שירימו את הראש א"כ, המלחמה של דוד המלך זאת מלכות יהודה שעניינה להביא את המלכות השלימה. דוד המלך מעמיד נציבים בכל מקום כדי שלא תהיה אפשרות להתפתחות של מלך כזה או אחר. נקרא עוד כמה משפטים: שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש, וטעם השנוי נתבאר בספר דברים ל"ג י"א יע"ש, וזהו מה שראה בלעם ועצמותיהם. היינו חזוק של הגוים, יגרם. מלשון גורר, שגררם אליו וטפלם לישראל: כלומר הם הפכו להיות אומה טפלה אומה נגררת אומה שאין לה שום חשיבות אחרי שדוד המלך כבש אותה.
וחציו ימחץ. שהנפקא מינה עוד בין שני הכיבושים, דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה, עד שיתחזקו בעוד כמה שנים, ואם כן ההכרח להיות נשמר אנחנו מנצחים את החמאס וכל הזמן אנחנו בכוננות. יש סוג כזה של מלחמה שהיא נותנת מכה חוזרת לאחור, לא מכריעה באופן טוטאלי לכן כל הזמן צריך להישמר לשמור על הגבולות… דיי… זאת סוג של מלחמה שהיא כשאול.. כמו שאמר הנביא לאחאב בעת כבש את ארם בראשונה לך התחזק וגו' [מ"א כ' כב], אבל דוד המלך…., משא"כ מי שכובש תחתיו ומעמיד נציבים, הרי אינו מניח להם שיתגברו, ואין צריך להזהר עוד, וזהו מה שראה בלעם על דוד וחציו ימחץ. ישבר את החצים שנלחם בהם שלא יהא נצרך עוד למלחמה, וכך היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה: חציו ימחץ שלו!! כי הוא כבר לא צריך אותם, הוא כבש אותם, דוד המלך השכיל שכיבוש לא יכול להיות נגעיה פה נגיעה שם, אלא צריך לשבור את רוח המורדים רוח האויבים, לא לתת להם לקום.
אומר המהר"ל… זה שאתה רואה שהמלחמה בזמן מרדכי ואסתר היא נגרמה ונעשית ע"י אחד שכולל את שני הבשטים האלה כי היא צריך את זה. למה היה צריך את זה? נקרא את המהר"ל:
6-מהרל אור חדש
הגאולה הזאת מן המן הרע היו בישראל שני דברים האחד שלא היה השונא שולט בהם השני שישלטו הם בשונא שלהם והשבטים יש שהוא מיוחד ומוכן לדבר אחד ויש שהוא מוכן לדבר אחר ויהודה מוכן הוא להיות גובר על האויב כדכתיב (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך וכתיב (שופטים א, ב) יהודה יעלה בראש אם כן יהודה מוכן בזה יותר להתגבר על השונא והשבט הזה בין שאר השבטים דומה כמו הראש בשאר האיברים והראש הוא עליון ולדבר זה יהודה מוכן להעלות ולהתגבר על השונא ושבט בנימין מוכן הוא אל הקיום שלא ישלטו שונאיו בו
, וסבירי ליה כי זה שאמר (אסתר ב, ה) איש יהודי ובסוף המקרא כתיב איש ימיני אלו ב' שמות באים להורות על הצלת ישראל דבמה שהיה מרדכי איש יהודי היה לו הכנה שיהיה מושל על האויב כי המלך דוד שהיה מלך יהודה בפורים התרחש דבר נפלא: לא רק שניצלנו מהמן אלא גם שלטנו בהמן. המלכות של שאול היא רק מלכות הצלה, כלומר אם היתה בחינה של בנימין במרדכי, אז היינו ניצלים מהגזירה של המן, אבל נראה שלא רק שניצלנו אאלא גברנו על אויבנו, זה סוג של שליטה שהיא לא רק מצילה אותך אלא נותנת לך כוח ועוצמה לשלוט על האויב שחס ושלום לא יקום המן נוסף במשך הדורות. וזה בדיוק הייחודיות של מלכות יהודה ומלכות שאול. אבל אומר המהר"ל: בהצלת מרדכי ואסתר היה לא רק הצלה אלא מכת מחץ. ניצחון של לשיטה מוחלטת במציאות שכל הזמן מנסה להרים את הראש ולהילחם עם ישראל. נימין הוא כנגד שלא ישלטו האויבים בנו, יהודה היה בו גם את המימד של השליטה של היהודים. נראה מה קורה במגילת אסתר… זה היופי של המגילה וזה היופי של הנס, ועל זה אנחנו מודים… שההצלה היא לא רק ביטול הגזירה, ההצלה זה שמרדכי הופך להיות המשנה למלך אחשוורוש. אלא מרדכי מקבל משנה תוקף מכוח היותו משבט יהודה. כלומר אם הוא היה משבט בנימין אז התבטלה הגזירה… פורים זה הברקה של מעין עולם הבא, מעין אחרית הימים שבו לא רק שאנחנו אומה שעומדת בפני עצמה ואין לנו סכסוכים עם אומות העולם, אלא לא רק זה, בנוסף "כל עמי הארץ מתיהדים"! הגוים יהיו עבדים שלנו במובן הזה שהם יבינו שמאיתנו מעם ישרראל יוצאת הברכה, הייעוד שלנו זה הייעוד של כל העולם כולו. אז משהו בזעיר אנפין קורה בפורים, שכל עמי הארץ מתיהדים. הארציות מתקדשת. תהליך גירות המוני. חז"ל אומרים שעצרו את הגירות בזמן שלמה ודוד, כי היינו מתנשאים מעל כולם, אז זה לא היה לשם שמיים. אבל משהו מזה שאומות העולם מבינים שאנחנו לא רק ניצלים אלא שולטים באויבים, ממציאות שבה היינו אמורים להיות כאין וכאפס אנחנו הופכים להיות שולטים בכל הכיפה. ואח"כ מבנה של אסתר יוצאת אמירה מדריווש השני בנה של אסתר להמשיך לבנות את בית המקדש, יש איזה הבזק של מעין אחרית הימים, וזה השילוב של יהודה ובנימין שמצד אחד יש מלכות שיודעת שלבר תא האויב להכריע אותו ודבר שני זה מציאות שגם יודעת לשלוט על האויב .. נתן חיים אל שמעי בן גירא אע"ג שלא היה ראוי מצד עצמו והכל כי דוד המלך היה מוכן לשלוט באויב ובשונא לכך היה דוד סבה אל זה שלא להמית את שמעי שיצא ממנו מרדכי אשר היה שולט על האויב ואמר איש ימיני מפני שבנימין מוכן שיצא ממנו מי שיש לו הכנה שלא ישלוט האויב בו
נראה יסודות אלה מתוך תהלים:
7 תהלים פרק יח
לח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: מלחמה טוטאלית. לא אשוב עד כלותם.
(לט) אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: תחת רגליי מראה על שליטה מוחלטת. אני מנצח אני מעליך! שלא יעזו להרים את הראש פעם נוספת. זה לא יכרע ולא ישתחווה של מרדכי, לא יכרע – לעולם, בשום תנאי אני לא מתכופף להמן הרשע הזה. מאיפה זה נובע? שלשאול יש את הכוח הזמני ולדוד יש את הכוח התמידי? חז"ל אומרים במדרש שליעקב אבינו היו שתי נשים, לאה ורחל. ולאה היא הגדולה, "ושם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל"…. אומר המדרש מה זה גדולה וקטנה..
(מ) וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי
-בראשית רבה ע.טו
, ושם הגדולה לאה, גדולה במתנותיה סגולות כשרונות שנטעו בלאה בחיבור שלה עם יעקב שבניה עם כשרונות גדולים. לוי יוצא מלאה מלככות יוצאת מלאה. כהונה ומלכות יוצאים מלאה. לאה הייתה יותר פנימית מרחל, ועיני לאה רכות משמע שהעינייפ רכות, יותר פנימיים. היא גילת את הצדדים הפנימיים שביעקב אבינו. "ושפ הקטנה רחל", רחל נאמר עליה יפת תואר ויפת מראה, היא קשור למימד המעשי הזמני האמצעי מימד ההכנה, לכן יוצא מנה יוסף ובנימין, יוסף מטרתו הכנה למשיח בין יהודה, יהשוע נלחם בעמלק הוא משבט יוסף, מי שבא מאמא רחל כל עניינה זה שמניות זה לפי שעה, לכן יהושוע לא מצליח להכריע אתעממלק. זה ממש מגביל למה שקורה עם שאול, מתנותיה של רחל הן מתנות קטנות לא בגודל אלא במהות שלהן. הן מתנות שהן זמניות, רחל נקברת בדרך כי כל מהותה של רחל זה להכין את המלכות הבאה. שאול זה המלכות שמכינה את מלכות בית דוד. כל המהות שלה זה בדרך לתהליך. בדרך למסקנה לתוצאה. אתחלתא דגאולה מתחילה במשיח בן יוסף, בהכנה לכאולה השלימה. אתה לא יכול לקחת את שלב ההכנה ולהגיד זה כלום. יהושוע הוא משבט אפרים הוא רק יכול לחלוש על עמלק לא לנצח אותו באופן טוטאלי. גם אם אנחנו אכתי עבדי אחשוורוש, חוגגים את פורים, ולפורים יש משמעות ניצחית כי אנחנו מעריכים גם את התהליך את שלב הביניים. לכן המלחמה בעמלק היא מלחמה משולבת. כתוב 'ויבוא עמלק.. וילחם ישראל ברפידים"…
כהונה לעולם ומלכות לעולם, דכתיב (יואל ד)ויהודה לעולם תשב וגו', וכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד, ושם הקטנה רחל, קטנה במתנותיה יוסף לשעה, שאול לשעה, ושילה לשעה, (שם/תהלים/ עח) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר.
8 יג) וַ
יַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
.9- שמות פרק יז
(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
10-דברים פרק כה
(יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: פ כל הפרשנים אומרים מה זה והיה בהניח..? זה מלחכות בית דוד שרק לאחר שהכל רגוע ותהיה הכרעה מולטת של כל האויבים מסביב, צריך לטפל בעמלק, כשיש מלכות דוד צריך להוריד את קן הצרעות המפריע לישראל.
גם במגילה
11-אסתר פרק ט
נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים:
12-אסתר פרק ט
(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: למה מחר? החלוקה בפורים בין המוקפים חומה לבין אלו שלא זה לומר שיש שתי שלבים: יש הכרעה זמנית ויש הכרעה טוטאלית. אבל אל מספיק רק להינצל זה לא רק להסיר את הסכנה הזמנית המקומית אלא הרעיון הוא שיש פה מימ שגם צריך להכריע למחר באופן טוטאלי.
נראה עוד הוכחה
13-אסתר ט
) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם: יש פה מצב הפוך. לא רק שניצלנו אלא יש פה שליטה מוחלטת. שזה השילוב של מרדכי מצד אחד יהודי מצד שני ימיני..
המשנה ברורה כותב משהו נפלא:
14-משנה ברורה
(ד) בין ארור המן – שזה מפלה ראשונה שניטל[ה] נקמה רבה ממנו נקמה. תלו אותו על העץ
ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי יש פה טובה נוספץ לא רק שהמן הלך הביתה לעולמו וגזירתו התבטלה יש פה מימד נוסף של גדולת מרדכי, תהליך של בניית הבית השני.. שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודםשנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות לפני שהתכרתי אני אמור להבין וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו כי שניהם היו שניהם טובות. אם היית שואל את מרדכי מה היית מאחל לעצמך. העניין של פורים זה שהיה מעבר לצפוי ומעבבר למה שחשב מרדכי שיקרה. הרי כשהוא שולח את אסתר למה הוא שולח אותה? לבטל את הגזירה. פתאום יש הצלחמה מסחררת, וזה מה שעושה אסתר בחכמתה.
אסתר משכילה לבקש מאחשוורוש לא לביטל את האיגרות הראשונות אלא צריך להינקם מאויביהם. היא ניצלה את המהפך הזה לא רק במובן הזמני אלא נתנה לו מימד נצחי הצלחה סופית שבה מבטלים את כל הארורים למיניהם.
מה ההבדל בין כריעה להשתחוויה? כריעה זה על הברכיים השתחוויה זה טואלי.. מרדכי הבין בתחילת המאבק שהוא לא רק נותן לו לשלוט עליו, אלא שהוא לא מתבטל בפניו.
המן רצה לעשות שני שדברים אחד שיכרעו אליו אבל לא רק זה אל שיתבטלו כלפיו. ההתגרות של מרדכי בהמן לא היתה פרטית אלא לאומית במובן הזה שהמן לא רק רצה לכופף אותנו על הברכיים אלא ביטל את המציאות שלנו. מרדכי דיע את הסוד הזה ומכיוון שהסוד שלו זה גם מיהוד ה וגם מבנימין אז הוא גם לא משתחווה אין לו שום מציאות של להתטבל בפני אומות העולם. זה מה שקה הפוך להמן הוא ביטל את המן לגמרי וגם הוא לא נתן מקום להתקוממות נוספת שתהיה בעתיד שתנסה להפוך את הקערה על פיה ולמזער את ההצלחה של ימי הפורים.
זה מימד נצחי שמשיך את פורים לעתיד לבוא שבו לא רק ננצח את אויבנו ונביא אותם להכרעה שיבינו מה גודל העם היהודי, ומתוך זה נגיע לחזון אחרית הימית של והיה ה' אחד ושמו אחד.
-15אסתר פרק ג
ּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד ב
כריעה – על ברכים, ו הוא אומר: +מלכים א' ח'+ מכרע על ברכיו. השתחואה – זו פישוט ידים ורגלים
כלי יקר
(יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי עמלק בא עליהם בימי משה שהיה זמן בוקרן ותחילת זריחתם של ישראל, ואחר כך בימי מרדכי ואסתרבקום עליהם המן מזרע עמלק והוא זמן הערב שמשן של ישראל, כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית מט כז) ולערב יחלק שלל, זה בימי מרדכי, לכךנאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, כי עמדה זכותו של משה לישראל גם בימי מרדכי, כמו שאמרו חז"ל (מגילה יג ב) כיון שנפל הגורל להמן בירח אדרשמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה והוא אינו יודע שבאדר נולד משה, עיין בילקוט דמגילה (אסתר רמז תתרנד), שמע מינה שהמן סבור שמשה מתותמה זכותו, וטעה כי מאחר שנולד באדר זכות זה עמד לישראל בחודש ההוא, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ועל כן תיקנו שם שלושהעמודים אלו. תורה, שנאמר (אסתר ט כז) קיימו וקיבלו, קיימו מה שכבר קיבלו. עבודה, על ידי הצומות שנחשבו כקרבן, וזעקתם היינו עבודה שבלב.ומשלוח מנות, היינו גמילות חסדים:
(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
ועל שאול הואאומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל:
לערב יחלק שלל – אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל
מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר(אסתר ח ז) הנה בית המן נתתי לאסתר.