אנחנו בפרשת ויחי, החותמת את כל ספר בראשית ופרשה סתומה היא. מי שניסה לזהות איפה הבעל קורא מצביע כשמגביהים את הספר, אז פרשת ויחי הכי קשה למצוא את המילה. יש איזה המשכיות מפרשה הקודמת לפרשה הזאת.
נתחיל:
- בראשית פרק מז
(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:
(פרשת ויחי כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: יעקב מגיע למצרים בגיל 130, יושב שם 17 שנה.
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: מה יעקב עושה ליוסף? רוצה להשביע אותו. מדוע דווקא שם? מדוע תחת הירך? כמו אברהם אבינו, שהשביע את אליעזר. למה ארהם השביע את אליעזר לשים את היד דווקא תחת הירך… למה אברהם עשה את זה?
אומר רש"י במקור 2:
תחת ירכי – לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו לאברהם אבינו ובאה לו על ידי צער כי הוא היה בגיל מאוד מבוגר והיתה חביבה עליו ונטלה. רש"י שאל את עצמו את השאלה הזאת: למה אברהם משביע את אליעזר דווקא במילה? – כי זה מצווה שהיתה חביבה עליו. הטעם הזה קיים ביעקב? – לא. יעקב נימול בגיל 8 ימים, שלא כמו אברהם. מילא אברהם, רש"י הסביר מדוע אברהם אומר לאליעזר לשים את היד תחת הירך, כי המצווה חביבה לו, אבל ביעקב דבר זה לא מובן, זה לא משהו מיוחד אצלו כמו אברהם. אם כן: מדוע יעקב שמשביע את יוסף משביע אותו דווקא בעזרת המילה?
בנוסף, רש"י אומר במקור 3: אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) […], ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:
מדוע רש"י צריך להביא את הסיבות הללו? רש"י כביכול צריך סיבות מיוחדת למדוע יעקב לא רוצה להיקבר במצרים. לכאורה הסיבה הרבה יותר פשוטה ממה שרש"י מביא על המקום. בפשטות אפשר לומר שרש"י נצרך לטעמים הללו כי יעקב לא אומר שהוא לא יקבר במצרים, אלא יעקב לא רצה להישאר רגע אחד במצרים, אפילו שניה. על זה אומר רש"י שיעקב לא רצה להיקבר רגע אחד במצרים, שמא יהפכו אותו לעבודה זרה, שמא יבואו כנים. אז השאלה עולה רמה: מדוע ליעקב לחוץ להיקבר בארץ ישראל? חכה קצת, כמו יוסף שחיכה, ולאחר שישראל יצאו במצרים העלו את עצמותיו. יעקב לעומתו לא רוצה להישאר רגע אחד במצרים. עניין זה צריך עיון גדול.
ממשיכה התורה ואומרת כך:
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: יעקב מבקש מיוסף. מעניין מדוע דווקא אותו ולא את שאר האחים, אבל בכל אופן מבקש הוא שיקבור אותו בארץ ישראל. שאלה נוספת: מדוע יעקב לא רוצה להיקבר במצרים? יש תשובה פשוטה: יש לו את מערת המכפלה, יש לו מקום מוכן, וזאת הסיבה הכי פשוטה לאי רצונו להיקבר במצרים.
אגב, יוסף נשבע? -לא. מדוע? מדוע יעקב צריך להשביע אותו?
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי ורק אז > וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: יוסף בהתחלה לא רצה להישבע, ורק אחרי שיעקב חוזר ואומר "השבעה לי" יוסף נשבע. בהמשך ננסה, אם יספיק הזמן, לענות על שאלה זאת. עד לכאן החלק הראשון בשיחה בין יעקב לבין יוסף.
(מח א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: יעקב עכשיו נמצא בסוף חייו, יוסף לוקח את הבנים איתו את מנשה ואת אפרים ע"מ שיעקב יברכם…
(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: יוסף נכנס עם שני בניו, ואז קורה כמה דברים מאוד מוזרים:
(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: מה אומר יעקב ליוסף? יעקב אומר לו שהקב"ה התגלה אליי כשהוא היה בלוז ובנה את המצבה, ואמר לו שהוא יפרה אותו וירבה אותו, ואת הארץ הזאת יתן לו כאחוזת עולם. בפועל, לאחר ברכה זאת יעקב לא הוליד עוד ילדים מלבד בנימין. אם כן איפה מתקיימת הברכה הזאת? "מפרך והרביתיך"? משמע שהברכה צריכה להתקיים דווקא ביעקב. "אתה תהיה לקהל עמים", ולכן אומר יעקב אני לא הולדתי ילדים, ולכן יוסף – הברכה הזאת מתקיימת בך יוסף "לי הם", בהם הברכה שלי מתקיימת. ומסכם יעקב שכמו ראובן ושמעון הם בניי, כך גם אפרים ומנשה יקבלו נחלה בארץ כמו שאר השבטים.
נקודה מאוד מעניינת: מדוע דווקא אפרים ומנשה? אגב, עוד דבר מעניין: כבר בשיחה ראשונה של יעקב עם יוסף על הבנים, הוא מקדים את אפרים לפני מנשה.
נשים לב בפסוק ו: הם לא נחשבים הבנים שלי, אלא הם בני יוסף, והם ינחלו נחלה כך: יש אפרים ומנשה, והבנים הנוספים שיוולדו לך, הם יקראו על שם שני הבנים הללו.
מדוע יעקב רואה לנכון לקבוע שדווקא שני הבנים הללו יהיו שני השבטים? יש פריבילגיה מאוד ברורה: יעקב מדגיש "לך יהיו", לא לי. מדוע?
ואז מופיע פסוק מאוד מוזר….
(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: מה הפסוק הזה עושה פה ? מה הוא קשור בכלל?!
אז רש"י אומר במקום במקור 4:
(ז) ואני בבאי מפדן וגו' – ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען דרך ארוכה ממצרים עד ארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה:
ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ לא הכנסתי אותה אפילו למקום מיושב, אלא קברתי אותה בדרך!, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת] שאתה מקפיד עליי מדוע היא נקברה בדרך, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
רש"י אומר: כל המהלך הזה, כל מה שיעקב אומר ליוסף פה זה כדי שיוסף לא יקפיד עליו, אני לא עשיתי את זה לאמא שלך, אבל עשיתי את זה על פי הדיבור. לכן אל תקפיד עליי אומר לו יעקב.
אף על פי שרש"י הזה מאוד יסודי ומאוד יפה, הפסוק הזה היה צריך להופיע בפעם הראשונה שיעקב נפגש עם יוסף כשהוא מבקש ממנו לקבור אותו בארץ ישראל. מה הקשר עכשיו הפסוק הזה פה?! פה הוא מדבר על הילדים שלו! הפסוק הזה היה צריך להופיע כאשר הוא ביקש לקבור אותו בארץ ישראל. מה הפסוק הזה עושה כאן?! הפסוק הזה לכאורה לא קשור כלל ועיקר לנושא כאן.
נמשיך:
(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: רגע, יעקב לא יודע מי אלה?! לפני שניה דיבר עליהם.
(ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
(י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: יעקב לא ידע מי מנשה ומי אפרים, הוא לא זיהה אותם, רק ידע ששניהם שם.
(יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: (יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: (יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: לא נעמוד על כל הנושא של סיכול הידיים, זה לא הנושא שלנו. (יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:
ואז מגיע הרגע שהוא מברך:
(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: מה הברכה??! אוקי, "יקרא בהם שמי", בסדר. אבל איפה הברכה? "וידגו לרוב בקרב הארץ". זה הברכה. אז… בעצם חיכינו כל המהלך הזה בשביל הברכה הזאת? מה פשר "בקרב הארץ"?
(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:
(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: (כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: ואז הסיומת מאוד מוזרה….
(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: למה הוא מדבר בלשון רבים? פתאום עכשיו יעקב מבין שגם אפרים ומנשה נמצאים שם, ולכן מדבר בלשון רבים, 'עמכם' – אפרים ומנשה ויוסף.
(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: מה זה קשור?! מה זה עושה פה פתאום?
אומר רש"י מקור 6:
(כב) ואני נתתי לך – לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה יעקב לא מבטיח לו תוספת נחלה, אלא מקור קבר. ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה:
שכם אחד על אחיך – שכם ממש העיר, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך:
בחרבי ובקשתי – כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם להרגם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן.
אז את הקבר של יוסף יעקב קנה בכסף. אבל את כל הסביבה העוינת ששם נמצאים כל העמים שהרגו אותם, את זה יעקב קנה בחרבו ובקשתו. מה זה עושה פה? מה זה קשור כאן לסוף המהלך עם הבנים?
כדי לענות על כל השאלות לעיל נעיין בסוף הפרשה הקודמת.
הפרשה הקודמת מסתיימת במלים הבאות:
(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:
איפה הם פרים ורבים? בארץ גושן. מה זה הביטוי הזה "ויאחזו בה"?
אומר הכלי יקר במקור 7 כך:
(כז) וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל כל הפסוק הזה הוא בעצם גנאי לעם ישראל. כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות אתם התחלתם להשתקע שם, לקנות שם בתים, לבנות שם בתי אבן, התחלתם להשתקע, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב מה זה וישב יעקב? ביקש לישב בשלוה "הנה אני פה, לא זז לשום מקום, קבוע". נדלג… הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא כשפרעה מדבר עם האחים הם אומרים "לגור בארץ באנו"! גרים! אבל מה קרה להם? משהו בנפשם השתנה, פתאום ארץ מצרים הופכת לארצם העקרית, ולאט לאט דור הבנים ודור הנכדים הולך ושוכח את המקור, את ארץ העברים, את המקום שמשם הגיעו, ומכאן מגיע הדרדרות נוראים של שכחת ארץ ישראל. עם ישראל נאחז בארץ מצרים. ועכשיו חזרו מדבריהם.
במקור 8 הכלי יקר חוזר על זה עוד הפעם:
הכתוב מאשים את ישראל על אשר ביקשו לישב ישיבה של קבע במצרים. ועל זה נאמר כאן כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם איזה מעשה?! כאותו מעשה שעשיתם אתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם? 'אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ', שבקשתם בה ישיבה של קבע, מצד שחשקה נפשכם בגלוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה התאהבתם בתרבות המצרית!! אתם רוצים את זה ! אתם החלפתם את ארץ ישראל באמא חדשה, במצרים., 'לֹא תַעֲשׂוּ' עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב, פן תלמדו ממעשיהם, כי כן קרה לכם במצרים:
הכלי יקר חזה מרחוק וראה מה יקרה לעם ישראל באירופה בו לאט לאט עם ישראל הפכו להיות מתיישבים בחוץ לארץ ובונים שם בתים של קבע.
יש להדגשים שאין אנו מתגעגעים לשום מקום בגלות, לא למקורו ולא לאתיופיה, אין לנו שום געגוע מלבד הגעגוע העז השייך לארץ ישראל! אין לנו מה לחפש בחו"ל! אין!
יעקב אבינו מזהה את המגמה הזאת, יעקב מזהה שהדור הבא יהיה לו טוב במצרים. ואומר הוא: מה אני הולך לעשות כדי שהאומה לא תישאר שם?! איך אני ידגיש להם שאין לנו שום דבר במצרים?! יעקב רואה לאט לאט איך הנכדים טוב להם במצרים, באמריקה… יעקב רואה שהחזון הציוני, הרצון לחזור לארץ ישראל, לאט לאט לנשמט מול עיניו.
כל מטרתו לחרוט בלב עם ישראל שאנחנו לא נמצאים במצרים כדי להשתקע שם, אלא אנחנו שם תקופה מסויימת, ותו לא. הכמיהה היחידה המותרת ליהודי היא ארץ ישראל. כל הפעולות של אבינו הזקן יעקב זה לנטוע בלבבם אהבה ורצון עז להגיע לארץ ישראל, לא לשכוח אותם.
וכך כותב המשך-חכמה במקור 10:
אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה ישתקעו בתרבות המצרית. […] אם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם אפילו זמן מסויים, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם "הנה אבא יעקב קבור פה", והיה בטל יעוד האלקי עליהם הם לא היו רוצים לחזור! הכלי יקר במקום אחר אומר דבר נוסף: שארבע חמישיות מעמ"י לא רצו לצאת ממצרים, היה להם טוב, מבחינתם מולדתם היא ארץ מצרים! כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה יעקב בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט – לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה השורשים הוא רק כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח]. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים.
הרש"ר הירש במקור 11 אומר אותו רעיון במלים אחרות, וכך הוא כותב:
יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"האחז – בה", מה רבה השפעתו על בניו: הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות שכחו שהם בגלות, שכחו שהיעד היא ארץ ישראל. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמתית זאת הארץ שלכם!. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה לכן יעקב לא רוצה להיקבר רגע אחד במצרים, כדי להחדיר בהם את הכמיהה לארץ ישראל. לפיכך הוא מביע את משאלתו זו – לא כ"יעקב", מנקודת השקפה פרטית ואישית, – אלא כ"ישראל", כנושא הייעוד הלאומי, כאזהרה לעתידם הלאומי של בניו. ולכן הצעד הראשון שיעקב עושה זה לקרוא ליוסף ולומר לו 'אני לא נקבר פה אפילו רגע אחד', ועיקר הדגש שלו זה ליוסף ולשני בניו, כי בניו של יעקב, ואף נכדיו, נולדו בארץ ישראל כפי שראינו בפרשה הקודמת, והם עוד זוכרים את טעמה של ארץ ישראל, מה שלא כן אצל יוסף שנמצא במצרים שנים על גבי שנים, – כל ההתפתחות האישית שלו היתה במצרים, ואצלו הסכנה הכי גדולה שהוא יטמע שם ולא ירצה לחזור לארץ ישראל. ויותר גרוע אלה הבנים שלו אפרים ומנשה שגדלו ללא בית אב, כי הרי הרי יוסף לא גילה להם שהוא ממשפחת יעקב, אז הם גדלים כמצרים לכל דבר ואין להם שום זיקה לארץ ישראל.
ומה שיעקב עושה זה לתת ליוסף לאפרים ולמנשה חיבור, זיקה לארץ ישראל.
נחזור לאט לאט על הדברים:
שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: מדוע יעקב משביע את יוסף בברית המילה? אלא יש קשר בין ברית המילה לארץ ישראל…
נעבור למקור 12, כשהקב"ה משביע את אברהם על ברית המילה אומר לו כך:
(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:
(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: איפה הפריון שלך יהיה?! – בארץ ישראל. כשיוסף קורא לאפרים, אפרים אומר "כי הפרני אלוקים בארץ עניי", יעקב הולך להילחם עם יוסף על הנקודה הזאת: הפריון האמיתי שלך לא יהיה בארץ עניי אלא בארץ ישראל! והוא חוזר על זה כל הזמן…
(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:
(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: אתם נאחזים בארץ מצרים? זה אחוזה, יש בתים של אבן, יש יוסף.. אחוזה! דע לך יוסף (!), ברגע אחד פרעה וברגע אחד איזה היטלר אחד יכול לגרש אותך, כי זה לא המקום הייחודי שלך – המקום שלך זה בארץ ישראל, ארץ ישראל היא 'אחוזת עולם'.
אומר רש"י במקור 14:
(ח) לאחוזת עולם – ושם אהיה להם לאלהים – ריבונו של עולם מתגלה דווקא בארץ ישראל, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה:
לכן הקב"ה אומר לאברהם אבינו:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
לכן כל מה שרוצה יעקב זה להחדיר בנפש יוסף ובניו זה את הנקודה הזאת, ולכן מבקש הוא ממנו 'שים ידיך תחת ירכי' – אני משביע אותך בברית המילה, כי ברית המילה וארץ ישראל הם שתי המצוות שבהן מגלים קדושה בחומר, כשאתה חי מציאות חומרית ארצית אבל בקדושה! אז נכון יוסף, אמנם אתה מרגיש פה שאתה מקדש את החומר במצרים, והנה אתה משפיע את הרוח הישראלית במצרים, אבל "תדע לך! רק בארץ ישראל אפשר לעשות זאת בצורה שלימה" – שים נא ידיך תחת ירכי!, רק בארץ ישראל אתה תוכל להשפיע קדושה ולחיות חיים ארציים מתוך "והייתי לכם לאלוקים", מתוך חיבור לקדושה. רק בארץ ישראל!
לכן כשיעקב משביע אותו זה לא כמו אברהם אבינו שזה היה חביב לו, אלא יעקב משביע אותו בברית המילה כי הוא רוצה לחבר אותו לארץ ישראל!
יעקב חולה, יוסף מביא את בניו אליו לברכם, ויעקב מנצל עוד הפעם את ההזדמנות הזאת עוד פעם, כדי לחבר את יוס, ואת בניו אחריו לארץ ישראל.
ולכן עכשיו מובן מדוע יעקב מביא נחלה דווקא לאפרים ומנשה ולא לבנים אחרים: דווקא הבנים הללו גדלו על ברכי התרבות המצרית, גדלו כמנותקים מארץ ישראל! לכן יעקב נותן דווקא להם חבל-ארץ, שירגישו שזה אחוזת העולם שלהם!
ולכן הוא מדגיש:
(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ איפה? – בארץ ישראל! וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לא מצרים! יעקב מדגיש לו זאת! לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: שם, בארץ ישראל, יהיה לך אחוזת עולם! ולמי אני מביא נחלה שם?..
(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: כי במצרים יש לאפרים ולמנשה ארמון, אחוזה, הם מרגישים הכי בטוחים בעולם… אומר להם יעקב "דעו לכם, בארץ כנען יש לכם אחוזת עולם, לא במצרים".
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: יעקב רוצה לחבר את יוסף בעוד נקודה…
(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
יעקב רוצה לחזר את יוסף בעוד נקודה: יעקב מראה לו כמה נקודות בארץ ישראל אתה קשור אליהם: אני נקבר בחברון במערת המכפלה, הקב"ה נגלה אלי בלוז בבית אל והבטיח לי על הנחלה של הבנים שלך, אתה יוסף תיקבר בשכם, וגם רחל אמא שלך קבורה בבית לחם. תראה יוסף כמה מקומות בארץ ישראל יש לך חיבור, כל העתיד שלך שם. לכן יעקב כל הזמן מזכיר לו גם את לוז בארץ כנען, את המקום שבה התגלתה הנבואה בה נאמר שהבנים שלך יזכו לנחלה בארץ.
כל המהלך הזה בא לחנך את יוסף ובניו להתחבר לארץ ישראל. זה הפחד של יעקב אבינו, שבניו וצאצאיו, ובמיוחד יוסף ובניו, יתנתקו מארץ ישראל.
לכן הברכה הכי גדולה של יעקב זה "וידגו לרוב". אבל לא סתם "וידגו לרוב", אלא 'בקרב הארץ", לא באיזה מקום אי שם, אלא בארץ ישראל. דעו לכם אומר יעקב, כל העסק של ההצלחה שלכם – זה דווקא בארץ, בארץ ישראל, וזאת הברכה שמברך יעקב את אפרים ומנשה, הוא רוצה שהם ישמעו טוב טוב שאבא שלהם יהיה קבור בשכם, בארץ ישראל. . בפסוקים אלה יש מגמה אחת: לחרוט בלב האומה שורש שבו האומה זוכרת בזיכרון חי שארץ ישראל היא ארץ מולדתנו, ולא אחרת. זה התהליך שעושה יעקב כשהוא רואה את הפסוק האחרון המבטא ניתוק מארץ ישראל, בפרשת ויגש: אומר יעקב אני הולך לקבע בלב בניי את הזיקה לארץ ישראל.
האם יעקב הצליח? רואים שיוסף אומר לאחים "והעליתם את עצמותי מזה" בלי שאף אחד אומר לו. יוסף מבין שמקומו זה בארץ ישראל, לא במצרים. זה ההצלחה הכי גדולה של יעקב: שגם יוסף, שהתנתק מארץ ישראל הכי הרבה, גם הוא מחובר לארץ ישראל ומבקש להיקבר שם. גם הוא, בסוף התהליך יחזור לשורשו, לארץ ישראל.