פרשת משפטים מחולקת לשני חלקים, חלק ראשון של הפרשה זה המן המון מצוות פרטים אחרי פרטים, במבט ראשון נקראה שאין קשר בין המצוות השונות, אבל שנה שעברה קצת עסקנו בזה שהמון מצוות בפרשת משפטים זה פירוט של המצוות שנאמר במתן תורה, למשל כבד את אביך ואת אימך… אז בפרשת משפטים מופיע "מכה אביו ואמו מות יומת". כלומר יש פירוט של העקרונות הכללים שנאמרו בעשרת הדיברות בפרשת משפטים. בחלק השני פתאום אנחנו חוזרים חזרה למעמד הר סיני, חוזרים למעמד גדול של ראיית אלוקים, ובזה נעסוק היום. דווקא במעמד הזה עם ישראל אמר "נעשה ונשמע", ולא במעמד שהיה אחרי פרשת יתרו, אלא רק פה.
- שמות פרק כד
(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר יש אומרים שמלאך אמר לו עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק, יש פה עלייה עם ציווי של ה'.
(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' כולם עולים אבל יש דרגות בעלייה… וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ העם נמצא בתחתית ההר, ומי שבסוף מגיע לפסגה זה רק משה. הקב"ה התגלה לכולם אבל כל אחד לפי דרגתו:
(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם מה משה מספר לעם כשהוא יורד מההר? שני דברים: אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים מה זה את כל דברי ה' ואת כל המשפטים?… העם מגיב: וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: נעבור על רש"י:
(א) ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה: כלומר כל מה שנמצא בסוף פרשת משפטים זה בכלל אמור להיות קשור ללפני עשרת הדיברות. אז השאלה הראשונה היא מה זה עושה כאן בכלל. כלומר למה התורה שמה את זה במקום שזה בכלל אל המקום שלו. אומר רש'י שכל זה היה בד' בסיוון. בד' סיוון ה' אומר לו לעלות אליו, ואז משה חוזר לעם ומספר להם את מה שה' אמר. אז חצי ראשון מופיע בפרשת יתרו וחצי שני נמצא פה.
(ב) ונגש משה לבדו – אל הערפל:
(ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום: בד' בסיוון…
את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה: אל תגשו אל אישה אל תגעו בהר… זה מה שה' אומר למשה רבינו. זה דברי ה'. מה זה "כל דברי ה"? – מצוות פרישה והגבלה… אז מה זה 'כל המשפטים'? אומר רש"י:
ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. מה עוד? ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה אז מה זה "כל המשפטים"? שבת וכו'.: איך העם הגיב?… "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מה החידוש?
(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בה' בסיוון. אומר רש"י: (ד) ויכתב משה – מבראשית ועד מתן תורה משה כותב את כל השתלשלויות הדורות, וכתב מצות שנצטוו במרה + שבת, כיבוד אב ואם, דינים: וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל זה עדיין לפני החלוקה לשנים עשר השטבים:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות, אומר רש"י. וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:
(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: חצי על העגלות חצי על המזבח
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית מבראשית עד מתן תורה + 7 מצוות… מה הוא עושה? וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: סוף סוף חיכינו לנעשה ונשמע…. על מה אמר ה' נעשה ונשמע? בראשית עד מתן תורה, ושבע מצוות. מה התוספת של "ונשמע"? מדוע זה לא נאמר קודם כשאמרו "נעשה"? אז השאלה הראשונה מדוע אמרו רק נעשה בפעם הראשונה? ונשים לב שביום רביעי כתוב "ויען כל העם כל אחד"… כאילו איזה משהו אחדותי כזה! ומה כתוב בפסוק ז'? "ויאמרו"… איפה כל העם? איפה "כל אחד"? מה פשר ההבדל הזה? אז צריך לעמוד על ההבדל בין פסוק ג' לפסוק ז'.
(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: ואז משה רבינו עולה…
(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: ואז הם רואים את אלוקים, לבנת הסףיר וכו'… ואז מה קורה? (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: מתי זה קרה? ביום ו'? אומר רש"י: (יב) ויאמר ה' אל משה – לאחר מתן תורה כלומר לאחר פרשת משפטים… סיימנו עם מתן תורה, ולאחר מכן ה' מבקש ממשה לעלות להר. הכל פה בלאגן לפי רש"י.
(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
הרמב"ן לא מקבל את דברי רש"י:
- רמב"ן שמות פרק כד פסוק א
(א) ואל משה אמר וגו' – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. הפרשיות ךפי רש"י לא כסדרן ולא כמשמען. מוסיף הרמב"ן להקשות:
ועוד כתיב (להלן בפסוק ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה ולא כמו שאמר רש"י שהכוונה היא שבע מצוות בני נוח, שאמר בהם (לעיל כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד המילה "ויסבפר" היא רק בדברים חדשים, לא בדברים שאמרו אותם, לכן אומר הרבמ"ן שהוא לא מבין את רש"י:
וכבר היטיב לראות רבי אברהם אבן עזרא שפירש הענין כסדרו הכל פה זה מהלך אחד, וכל מה שנאמר כאן זה אחרי עשרת הדיברות ופרשת משפטים, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית כולל פרשת משפטים כולל עשרת הדיברות, על זה כורתים ברית ולא מבראשית עד מתן תורה כמו שאמר רש"י. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן כרגיל, כי אחר מתן תורה, מיד בו ביום, אמר השם אל משה: כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז: לא תעשון אתי (שם כ כ), וצוה אותו: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל זה קרה באותו יום של ההתגלות אל העם.
והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו 'כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים, כאשר צוהו וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶםזה מאוד הגיוני…. איך רש"י אומר שפרישה והגבלה זה "כל דברי ה"? תמוה מאוד.. (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה מה הפירוש? והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד): ספר הברית זה כל פרשת משפטים לאחר שהעם קיבל על עצמו ואמר "כל אשר תאמר נעשה".
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה' נעשה מה זה"'נעשה ונשמע" לפי הרמב"ן? אומר הרמב"ן:, ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו יתברך אז לפי הרמב"ן זה כסדר! שמה שיהיה בעתיד "נשמע"…. אבל חז"ל לא אמרו ככה..
חז"ל אומרים שקרה שם דבר גדול:
- שבת פח א
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
ואם כן זה לא כפשוטו כמו שאומר הרמב"ן ש"נשמע" זה על העתיד, אלא היה כאן מעמד רציני.
השאלות:
מדוע חוזרים הם על נעשה ונשמע?
מדוע רש"י לא שם את הפרשה במקום שהיא צריכה להיות?
ומה ההבדל בדיבור של העם? "כל אחד" – "ויאמרו".
בשביל להבין את זה נתחיל מסיפור:
- מסכת שבת דף יג ע"א
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיהוּ, מַעֲשֶׁה בְתַּלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֶּה, וְקָרָא הַרְבֶּה, וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֶּה, וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו היה תלמיד אחד שהיה ת"ח גדול, והתלמיד הזה מת בחצי ימיו, גיל צעיר מאוד. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִילָיו לוקחת את התפילין שלו, וּמְחַזֶּרֶת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְאוֹמֶרֶת לָהֶם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה, (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךְ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךְ", בַּעֲלִי – שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה, וְקָרָא הַרְבֵּה, וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו? וְלֹא הָיָה אָדָם מַחְזִירָהּ דָּבָר. אף אחד לא ענה לה כלום. יכול להיות שענו לה "גלגולים" "תיקון" וכו'…. אבל זה לא סיפק אותה, היא רצתה תשובה שתניח את דעתה.
פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֶצְלָהּ אליהו הנביא, וְהָיְתָה מְסִיחָה כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע.
וְאָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, בִּימֵי נִדּוּתֵיךְ מַהוּ אֶצְלֵיךְ? אָמְרָה לִי, חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִילוּ בְאֶצְבָּע קְטָנָּה לֹא נָגַע בִּי שמירת נגיעה… צדיק. היה ת"ח.
בִּימֵי לִבּוּנֵיךְ מַהוּ אֶצְלֵיךְ? כלומר בשבעה נקיים, כשאין לאישה דם, אבל דיני הרחקות הם אותם דינים בדיוק. מה היא עונה? – אָכַל עִמִּי, וְשָׁתָה עִמִּי, וְיָשַׁן עִמִּי בְקִירוּב בָּשָׁר לא הפרידו את המיטות, וְלֹא עָלְתָה דַּעְתּוֹ עַל דָּבַר אַחֵר שיעברו על תשמיש, אלא נגעו אחד בשני רק…..
עונה לה אליהו: וְאָמַרְתִּי לָהּ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ – שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה אָמְרָה, (ויקרא יח) "וְאֶל אִשָּׁה בְנִדַּת טוּמָאָתָהּ לֹא תִקְרָב".
– מדוע היא לקחה את התפילין שלו?
– לא מספיק ללכת רק לבית מדרש?
– מדוע לא היה אדם מחזירה דבר?
– דווקא אליהו הוא שצריך לענות לה על זה?
– והשאלה הגדולה: כיצד הת"ח הזה עבר על ההלכה הבסיסית הזאתי?! איך הוא נפל בדבר כזה שצריך שאליהו הנביא הוא שיגלה את הרז ואת הסוד הזה שאותו ת"ח נפל בו?
יש כאן שני מושגים שננסה לברר את היחס ביניהם: מה היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה? אם נשים לב, מדובר בשתי תורות שעל פניהם שונות לגמרי וסותרות אחת את השנייה. התורה שבכתב אומרת "עין תחת עין", התורה שבע"פ אומרת שמדובר בממון. וכן על זה הדרך. והשאלה היא למה? מדוע זה צריך להיות ככה?
בכל הדורות כולם היו זרמים שרצו לשנות את התורה, ובעיקר את התורה שבע"פ, ולכן צריך לחדד את התפקידים של התורה שבכתב לעומת התורה שבע"פ.
לתורה שבכתב יש מטרה מרכזית והיא להיפגש עם האידאלים הגדולים ללא הפירוט שלהם, והתורה שבע"פ מלמדת אותנו כיצד לחיות את האידאלים הגדולים בחיים הפרטיים שלנו. תורה שבע"פ מגדירה את הדברים ומורידה אותם לידי מעשה.
אומר הרב:
- אורות התורה א א
תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו דברים שלמעלה, הרוחניים ביותר, אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום … חשים אנו רוח אלקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת מרגישים שאנחנו נוגעים בדמויות אבל באיזשהו מקום הדמויות נשארות מרוחקות מאיתנו… מה זה "לעלות אל ה"? איך זה שה' מדבר עם משה?! נוגעת ואינה נוגעת.. אי אפשר להבין איך זה יכול להיות, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה יש לנו איזה כיוון: אברהם, הולך לעקוד את בנו.. כלמיני דברים נשגבים כאלה! רץ לאורחיו מאכילם… אתה נפגש עם זה ונדהם … לא רוח האומה חוללה אור גדול זה – רוח אלקים יוצר כל יצרה …
בתורה שבעל-פה, אנו יורדים כבר אל החיים מתפרטים אל חיי המעשה, אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה, בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה, אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל-פה נוצרה בצורתה המיוחדה, ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורה ה' – תורת ה' היא גם היא … ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.
תורה שבכתב אומר מחלליה מות יומת! זה חמורה מאוד! בפועל, אומרת התורה שבע"פ שנצטרך המון שלבים עד שנוציא אדם באמת להורג…לכן כשאנחנו מחנכים ילדים עלינו לחנך אותם קודם למקרא ואח"כ למשנה. ילד קטן לא יכול להבין את פרטי הפרטים של דקדוקי המצוות, אלא צריך לחנך אותו קודם לכיוון הרוחני של התורה, להפגיש אותו עם הדמויות של אברהם משה וכו'.. וכשהנפש שלו ספגה את הכללים הגדולים אפשר לדבר איתו על פרטים, על מצוות, כי יש לו את העיקרון יש לו את תפיסת העולם הכללית של היהדות. ולכן הוא צריך לקרוא קודם ואח"כ לשנות.
מה קרה אצל אותו תלמיד ששנה הרבה? תָּנָא דְּבֵי אֵלִיהוּ, מַעֲשֶׁה בְתַּלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֶּה, וְקָרָא הַרְבֶּה הוא קודם שנה, ואח"כ קרא… פה שורש הכישלון שלו! הוא נפגש עם התורה דרך הפרטים בלי להבין את הכיוון הרוחני של התורה! ורק לאחר מכן הוא קרא! הוא נפגש עם פרטי התורה בלי להבין את הכיוון הרוחני! כשאדם לא נפגש עם הכיוון הרוחני של התורה אז הוא יזרוק את כל הפרטים שהכיר כשהוא יראה שהם סותרים זה את זה..
על עליהו נאמר שהוא "השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", האבא מייצג את כלל והבן את הפרטי היוצא מהכלל, ואליהו הוא זה שבעצם מחבר את הפרטים לכלל. "תשבי יתרץ קושיות". כי אליהו זה תפקידו, לחבר את הפרטים לכללים. לכן דווקא הוא זה שיסביר בגאולה איך כל פרט מתחבר לכלל. ולכן הוא שמגלה לה איפה הטעות שלו! … אותו ת"ח לא ראה בעיה בליבון לגעת באשתו… הוא לא קרא "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב", הוא לא הזדעזע מהכיוון הרוחני של התורה הזה, הוא לא חיבר את הפרטים אל הכללים, הוא לא התחיל מהכלל וירד אל הפרטים אלא ההיפך.
וזה מה שיקרה בעקבתא דמשיחא. מאז שנחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וחלקים גדולים של תורת הכלל נסתרת. אם ילד לא יבין מדוע קמים לתפילה הוא לא יקום לתפילה. כשעם ישראל חוזר לארץ, והנפשות יותר גדולות הם לא מספיקים בקיום המצוות כמו שהוא לא א הם רוצים להתחבר לכל של התורה להבין למה כל פרט ופרט מקיימים אותו ואז מתחילה החוצפה, כי החוצפה מבטאת את הנפשות הגדולות המחפשות לחבר את הפרטים אל הכללים! הנפש מתרחבת, ופתאום מחפשים את הכללים שבפרטים…
- אורות התשובה ד י
החוצפה דעקבתא דמשיחא, באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל איך כל פרטי התורה שבעל פה קשורים לרעיונות הגדולים של התורה שבכתב, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת אז זורקים כי אם לא מבינים איך הפרטים קשורים לכללים, ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפעל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל.
נחזור לפסוקים שלנו:
(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם ויספר תורה שבעל פה… אני מוסר להם את זה כתורה שבעל פה. אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד פרטי המצוות בין אם אתה הרב הכי צדיק ובין אם אתה לא, "כל העם קול אחד" אין הבדלים ברמות, משה רבינו והשפחה על הים כולם עונים קול אחד ואומרים "כל אשר דיבר ה' נעשה"… והם אומרים על קיום המצוות על ההורדה של הדברים בפועל…. וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:
(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:
(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם עכשיו הדברים הם התורה שבכתב וַיֹּאמְרוּ פה זה ויאמרו, יכול להיות שבהבנה שלי במצווה זה אותו קיום אבל הכוונה של גדול הדור והכוונה שלי זה לא אותה כוונה. ולכן כאן אמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: נבין איך הנעשה הוא מחובר לשורש, מחובר לכלל, לתורה שבכתב. לכן פה זה "ויאמרו"… לכן זה מובן מדוע זה נמצא אחרי פרשת משפטים.
אם היינו קוראים את זה לפני פרשת משפטים לא היינו יודעים את הפירוט המעשי של כל המצוות הקטנות של פרשת משפטים.. כשאני קורא את זה כמהלך אחד נראה לי שזה מהלך אחד, ברגע שהם ראו את כל הפרטים כולם על זה הם אמרו נעשה ונשמע. וגם אם אנחנו לא נבין אנו נקדים נעשה לנשמע גם אם אני לא יבין איך כל פרט ופרט מתחבר אל השורש אני מבין איך הוא מתחבר לכלל. לכן לפני שמגיע לנשמע בא נעשה.
אותו דיוק שהקדמתי בתורה שבעל פה זה לא תלוי בנשמע, וגם אז נעשה גם אז אני יקיים כי אני יודע שהכל מחובר לנשמע.. לכן זה "רז" שחז"ל כל כך מתפעלים ממנו…
נעשה ונשמע..
ויספר להם
נעשה
ויקרא באזני העם זה התורה שבכתב
נשמע
למה אחרי פרשת משפטים?
כדי שתראה איך כל המהלך הזה ששני הדברים האלה גם יחד גם נעשה גם נשמע גם שומעים את כסיפור החיבור זה הפרטים והכללים הם אומרים נעשה ונשמע.