בפרשת השבוע רשת יתרו הגענו לשיא לקבלת התורה. רגע לפני מופיעים פסוקים, שהם ההכנה למעמד הר סיני, ובהם נתמקד בשיעורנו.
בחלק הראשון של הפרשה יתרו מגיע, נותן למשה עצה, ואז מגיעים הפסוקים הבאים:
- שמות פרק יט
(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: אנחנו נמצאים בחודש סיוון, "ביום הזה" אומר רש"י שזה בראש חודש.
(ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: פעם ראשונה, אחרי כל התלונות וכל הבכיות, כל מה שפגשנו בפרשה הקודמת שאין להם מים וכו', הנה הם מגיעים להר שעליו דיבר ה' עם משה, אומר רש"י: כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:
(ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: משה רבינו עלה אל האלוקים. מדוע משה עולה אל האלוקים? לכאורה ריבונו של עולם קורא לו ואומר לו תעלה. לפי הסדר של הפסוק לא מובן כי היה צריך להיות כתוב קודם שקרא אליו ה' ואז שמשה עלה. אנו פוגשים פה שתי קבוצות בעם: הנשים והגברים, אמירה לנשים והגדה לגברים.. אומר רש"י: לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין: הנשים יותר 'זורמות' בעבודת ה', מה שלא כן הגברים שצריך להגיד להם את הדברים, באופן קשה יותר.
מה צריך להגיד להם…?
(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: מה זה "אתם ראיתם"..? וגם איזה בדיוק "כנפי נשרים" ה' נשא אותנו? אומר רש"י: (ד) אתם ראיתם – לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים,ומוסיף רש"י הערה נוספת, שלוקחת אותנו לכיוון אחר לגמרי על כמה עבירות היו חייבין לי המצרים קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם רקבגלל שאתם חטפתם מהם, לכן הכיתי אותם, וגם זה היה לטובתכם: כל הפסוקים שנראה עכשיו אלה פסוקים שמבטאים אהבה בין ה' לעם ישראל.
ואשא אתכם – זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס. ביום אחד בשעה קלה כולם הגיעו לשטחי הכינוס ברעמסס…
על כנפי נשרים – כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, למה? לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ כן הוא עף הכי גבוה הוא לא מפחד מאף עוף והוא מפחד רק מהאדם, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו כלומר הנשר שם את גוזליו למעלה, שאם יראו בו חץ הגוזלים ינצלו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם: אז גם אני קיבלתי את החיצים ולא רציתי שהם יהיו עליכם, עד לכאן המש והנמשל. אבל הקשר הוא לא בדיוק תואם, כי לענן לא מפריע שזורקים עליו חיצים…. מה שלא כן לנשר, שבו זה כן פוגע.
(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים למה? כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ כל הארץ היא שלי ובחרתי דווקא אתכם. אדם שיש לו הרבה מאוד חברים והוא אומר 'אתה החבר הכי טוב שלי' זה מעיד שהחברות היא חברות אמת, אז "לי כל הארץ" זה מעיד שאתם החביבים עליי ביותר.:
(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ… אומר רש"'י: (ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים – שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו:
…. ומסיימת התורה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רגע… ואיפה הנשים?! הרי מקודם אמרת לומר גם לבית יעקב. את זה אומר ה' למשה ביום שני. ב' סיוון.:
(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם למה הזקנים? איפה בני ישראל בית יעקב וכו'? מה הזקנים עושים פה? וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': אומר לזקנים תשמעו זה הדברים שהקב"ה ציווה אותנו. מה התגובה של הזקנים?
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם?? מאיפה כל העם הגיע? איפה הזקנים נעלמו? יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': מתי זה קרה? אומר רש"י:(ח) וישב משה את דברי העם וגו' – ביום המחרת, שהוא יום שלישי ג' סיוון, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב מתוך דרך ארץ תחזיר תשובה לקב"ה. איך הקב"ה עונה לטענה של העם?:
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם רגע לא הבנתי. לא הייתה אמונה במשה רבינו? אחד "ויאמן העם" והשני "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"… מה יש כאן שצריך עוד פעם להאמין במשה? משמע שהאמונה הקודמת ולפניה לא מספיקות… וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' מה? מה כתוב כאן? מה הוא אומר לו? הוא חוזר על מה שהוא אמר לו מקודם? הוא אמר לו כבר מקודם מה שאמר העם.. "ויש משה את דברי העם"… מה עושה משה כאן? הוא חוזר על זה עוד הפעם? אומר רש"י: (ט) ויגד משה וגו' – העם ענה איזה משהו, וביום המחרת שהוא רביעי לחודש: מה הוא אמר?
את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו: העם הבין שה' הולך לדבר עם משה, ואז העם אומר שהוא לא רוצה לשמוע מפי שליח, אלא מפי ה'. אבל רגע, מהיכן הגיע "רצוננו לראות את מלכנו"? מאיפה רש"י הביא את זה?! העם אמר שהוא רק רוצה לשמוע את ה' ולא ע"י שליח, אם כן מהיכן רש"י הביא שהם רצו לראות אותו? מה התגובה של הקב"ה לכל המהלך הזה של העם..?
(י) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: יום רביעי, רק עכשיו מתחילים שלושת ימי ההגבלה.. מה זה כל הדו-שיח הזה? מגיעים למדבר, הגענו להר, יאללה קדימה מעמד הר סיני.. מה זה כל ה'מסטיר הזה"… לך תגיד לעם, לך תגיד לה', לך תגיד למשה…. מה קורה פה?! הדו-שיח הזה לא ברור כלל.
נשים לב, שרק לאחר שהעם אמר שהוא רוצה לראות את מלכם, התורה עוברת לשלושת ימי ההגבלה….
בהגדה של פסח אנחנו אומרים "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"'… וזה בדיוק הפסוקים שלנו כאן, ונשאלת השאלה מה "דיינו" בזה..? מה שווה כל הפסוקים האלה ללא קבלת התורה?
נתמקד בשני דברים בפרשה שלנו שחוזרים כל הזמן, וזה ראייה ושמיעה:
נשים לב שכל הזמן בפרשה ראייה ושמיעה חוזרים על עצמם… "וכל העם רואים את הקולות".. "וישמע יתרו"…
וכן רש"י על פסוק טו אומר כך: ראים את הקולות – רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר: רואים את הנשמע… עוד הפעם שמיעה וראייה. "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם"….
יש הבדל בין ראייה לבין שמיעה: ראייה לעומת שמיעה זהכשאני רואה דבר אני רואה את המכלול לדוגמא כשאני עומד על הר גבוה אני רואה איזה משהו גדול והיופי שלו נובע מההרמוניה של הגודל שאני רואה, וככל שאני יותר יתקרב אני לא יראה ולא יהנה, אלא רק כשאני רואה את המכלול בגדול יותר אני מבין יותר את הדבר.
לעומת זאת שמיעה, אני לא יכול לשמוע יותר מאחד, "כי תרי כלי לא משתמעי", ואדם כדי להבין מה שהוא שומע הוא צריך להיות מרוכז בדבר אחד.
אם כן שמיעה היא פרטית וראייה היא כללית.
גם ביחס למצוות יש אותו דבר: יש אנשים שאוהבים את ה'בגדול' של המצוות, את הרעיונות הגדולים. הם נהנים מאוד מהמושג שבת, וואו מנוחה לעולם וכו'…. אבל להבין למה אסור לברור הם לא יבינו.
ויכול להיות מקרה הפוך, אדם אומר 'תן לי הלכות' תכלס, אבל עזוב אותי אמונה ורעיונות גדולים, תן לי מצוות דברים פשוטים.
בהר סיני עם ישראל ראה את הקולות, כלומר הוא ראה איך כל הפרטים איך כל פרטי המצוות קשורות לרעיונות הגדולים של התורה. הוא ראה איך כלי ראשון וכלי שני מחוברים לרעיון הגדול של השבת. זה מה שקרה לעם ישראל. הם ראו איך כל הפרטים מתחברים.
ומכאן ולהבא, גם אם אנחנו לא מבינים יש לנו אמון מלא שכל פרט ופרט מחובר לגודל הכללי, וכל תו ותו שבתורה הוא חלק מההרמוניה הגדולה הזאת של תורה, כי נחקק בנו משהו בהר סיני שיש חיבור בין הפרטים לכללים. זה הכוונה "רואים את הקולות'.
אגב בפרשה הבאה, נפגוש עבד, והעבד הזה רוצעים לו את האוזן אם הוא לא רוצה להשתחרר… כי "אוזן ששמע על הר סיני" וכו… למה רוצעים לו את האוזן? כי הוא לא ראה, הוא רק שמע. הוא לא רואה בעיה בלהיות עבד לעבד. ולכן רוצעים את האוזן שלו, כי זה נוח לו להיות עבד והוא מפספס את התורה כולה. ולכן רוצעים את האוזן כי הוא רק שמע ולא ראה.
מאיפה יש לעם ישראל את התכונה הזאת 'לראות את הקולות'?
– מאברהם אבינו. בניסיון העקידה כשה' אומר לו ללכת אל ארץ המוריה אל אחד ההרים "אשר אומר אליך"… ואז התורה אומר "וירא את המקום מרחוק", הוא הראשון שהפך שמיעה לראייה, פתאום הוא הבין שהמצווה הזאת שה' מצווה אותו הוא הניסיון שיעמוד לדורות עולם לעם ישראל ובזה תתבסס האמונה של עם ישראל לדורות עולם.
לכן מתוך הגישה הזאת של אבי האומה שראה את הקולות, כך גם בניו, אנו עם ישראל, חיברנו את הפרטים לכללים.
והעבודה של עם ישראל היא החיבור של הפרטים לכללים. זה רמה 1 שדיברנו עליה בשנה שעברה. עכשיו נגיע לעוד רמה:
יש עוד הבדל בין ראייה לשמיעה.
כשאני שומע אותך מה קרה בינינו? כשאתה דיברת אליי הקול יצא מהפה שלך וכביכול 'רץ' עד אליי, לעומת זאת כשאני רואה אותך מה קרה? אני מתקרב עם העיניים שלי אליך. שמיעה אני פסיבי, אתה פועל את הפעולה עליי, ראייה אני מסתכל בעיניים שלי, חלק ממני נמצא שם.
אומר השם משמואל:
. שם משמואל שמות פרשת יתרו שנה תרעב
ונראה דהנה במדרש (פ' כ"ט) שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו' והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראיה משונים זה מזה, שחוש השמיעה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן והיא התקרבות המדבר אל מקבל הדיבור, וחוש הראיה הוא היפוך שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכים על הדבר הנראה, וכמו שספרו הטבעים כנראה אלה שעוסקים בביולוגיה שיש עוף המחמם ביצים בהבטתו, וע"כ יש כח בבעלי רע עין להזיק בהבטתם, וע"כ כששמעון שומע קולו של ראובן, הוא התקרבות ראובן לשמעון ראובן כביכול 'הולך' לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן. כשאני רוצה לראות את אלוקים זה שונה מאשר אני שומע אותו. במעמד הר סיני יש פה דיון מרכזי מה אנחנו עושים: האם אנחנו עולים אל הלאוקים ובמלים אחרות רואים אותו ואז כביכול מתקרבים אליו או שומעים אותו והוא 'הולך' אלינו…? אתם עולים אליי או שאני יורד אליכם? וכל המהלך פה זה הדבר אחד, והוא להפוך את השמיעה לראייה. אם אנחנו עולים אל ה', גם אם אחרך כך אנחנו יורדים אנחנו חייבים להתכונן כי אנחנו משתנים כתוצאה מזה.
כל מה שכתוב על הר סיני ברובו זה שמיעה, הר סיני זה ההר שבו שמענו את הדיבור האלוקי. לעומת זה יש הר אחר שהוא לעולם קדוש והוא הר המורה שבו ה' "יראה", שבו אני יהיה בהרי האוורסט כשאני יבוא לירושלים איך יקראו לי? "עולה לרגל" ואני מקיים את מצוות הראייה, כי זה הר שבו רואים. ולכן ההר הזה גם בחורבנו תמיד ישאר קדוש, כי כשהוא התרומם ועלה בדרגתו הוא ישאר ככה לנצח….
זה הדיון: האם נתעלה לריבונו של עולם ואז השתננו לגמרי? או שאנחנו נשמע את ה' ואז כשהמעמד הגדול יחלף נחזור למה שהיינו…
ממשיך השם משמואל: והוא כעין החילוקים שבין "ויקר" שנאמר בבלעם ל"ויקרא" שנאמר במשה, שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שויקר הנאמר בבלעם הוא שהדיבור בא אליו בעודו בפחיתותו, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על פתחו אמר בעה"ב בעל הבית תנו לו שם על הפתח ולא יכנס להבית, אבל ויקרא הוא שקראוהו להתקרב הלום בוא אלינו! ולהתעלות לקראת הדיבור, שויקר הוא בבחינת שמיעה ולכן בלעם קיבל את הדיבור האלוקי עם כל הטומאה שלו, אבל ויקרא הוא בבחינת ראיה בצד מה שהיא בבחינת דיבוק שמשה ששמע את הדיבור ו"עלה אל האלוקים". מה שהקב"ה רוצה לעשות כאן בארבעת ימים הללו זה לגרום לעם ישראל לרצות להגיע לרצון "רצוננו לראות את מלכנו", שהם יצרו לעלות למעלה למעלה….. "ומשה עלה אל האלוקים" – כלומר לא פיזית, משה אמר שאני במצב נפשי של להתעלות אל האלוקים וזה המעלה שלי לראות את האלוקים…. כנ"ל:
לעומת זה…. נחזור לפסוקים:
(ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם שמע ראיתם, התעליתם, "ראתה שפחה על הים"… וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:הראייה שלכם שם היא רוממה אתכם אליי. תמיד שכתוב ראייה אצל הקב"ה זה כביכול לראות איפה אנשים נמצאים בפחיתות שלהם….. לדוגמא:
- שמות פרק ג פסוק ז
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:
- בראשית פרק יא
(ה) וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
- בראשית פרק יח
(כ) וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:
נחזור לפסוקים:
(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: אומר המלבי"ם: למי הוא מדבר ? לפחותים. אתם לא בדרגה של לקבל תורה בדרגה של ראייה, פעם ראיתם אבל מכאן ולהבא אתם יכולים רק לשמוע. לעומת זה הצדיקים:
(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כי החלק השני של הפסוק זה נאמר לצדיקים, שהם יהיו ממלכת כהנים!
(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה':
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם עדיין בדרגה של שמיעה בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': ואז משה רוצה לחדד יותר: הם אמרו לי שהם לא רוצים לשמוע לא מהזקנים ולא ממני אלא רק ממך "כי רצוננו.. מלכנו".. אנחנו רוצים להיות דבקים בך רבש"ע! להתעלות אליך! ומכאן ולהבא לא נשתנה לעולם. אומר הקב"ה: לזה חיכיתי. אני לא יכול לתת תורה לעם שלא רוצה להשתנות. והקב"ה יחכה עוד ועוד יום עד שהעם יגיע לדרגה של "רצוננו לראות את מלכנו"….
אנחנו רוצים לראות את מלכנו רוצים לראות את ה', אנחנו רוצים לעלות אליו, אנחנו רוצים לראות אותו רק כאשר יש את הראייה הזאת את הרצון לראות את ה', אז אומר ה' להגביל את העם.. כשאתם רוצים לעלות אל ה', תתחילו להגביל את עצמכם..
ולכן כל ההכנה הזאת זה בדיוק זה, תטהרו תזדככו. כדי שכל העם כולל הפחותים והלא צדיקים יגיעו לדרגה של "לראות את מלכנו", להידבק בה'…
שאלנו מה זה "וכל העם רואים את הקולות"… שגם השמיעה שהם שמעו על הר סיני זה היה בדרגה גבוהה, שהקול הזה נחקק בליבותיהם לעד… "אתם ראיתם" כלומר אתם הייתם בדרגה שעליתם אליי! כולם רואים את מלכם! ובלי הרצון הזה של לראות את מלכנו אין מעמד הר סיני…
הרש"ר הירש אומר: מכאן ולהבא לדורי דורות אין כבר ראייה, אחרי זה ירדנו היה את חטא העגל וכו'… מכאן ולהבא הדרגה היא "שמע ישראל".. ולכן הדרגה הזאת של 'רצוננו לראות את מלכנו" זה הכל, זה העיקר, זה שאתה רוצה לקבל תורה, שאתה רוצה להתקרב לה', זה עיקר הכנת הכלי בנפש שלך, שבלי ההכנה הזאת אין מה לתת תורה לעם שלא רוצה בה.
לכן זה הכוונה "אילו קרבנו לפני ה' סיני'… ולכן כל הזמן משננים אנו "שמע ישראל"…. לילדינו וכו'.
כל אותו הלילה הם התעסקו בראייה, יש איזה לילה אחד שבו אנחנו חוזרים לאותה ראייה גדולה, אמרו להם תלמידיהם שמכאן והלאה חוזרים למציאות, לשמוע . והשמיעה הזאת היא וודאית, כי פעם אחת עלינו לריבונו של עולם, ומכאן ולהבא המסורת הזאת וודאית כי אנחנו השתננו. ראינו את מלכנו.